מאמר
אהבה ונתינה במגילת רות
רות ורעות
מגילת רות מציגה מערכת יחסים ייחודית של אהבה ונתינה בין נשים, שאין כדוגמתם במקרא. הקשר שנרקם בין הנשים מפעים במיוחד על רקע השבר שאירע במשפחתן והיחסים ביניהן בתחילת דרכן המשותפת בבית לחם. ממעמקי הכאב והדיכאון עולה ופורחת התקווה, הבחירה בחיים, העשייה, והצמיחה.
אנו רואים ברות את הגיבורה הראשית בסיפור; אישה חזקה ונבונה, רגישה ועמוקה הפועלת ופורצת דרכים על מנת לשקם את הריסות חייה. כוחות נפשה, אמונתה ונחישותה, גורמים לשינוי יחסם של נעמי ובועז כלפיה. בכוח אהבתה, רות מאפשרת לנעמי ולבועז ליצור ולבחור.
את שמה של רות מקובל לדרוש כנגזר מהמילה "רעות", היות ומקובל להתייחס למגילה כאל מגילת החסד. פירוש אחר לשמה הוא מלשון רוויה, "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות" (בבא בתרא יד:).
אנו מבקשים להציג מדרש שם נוסף ולקרוא את המגילה כמגילת החירות, חירותם של אנשים לבחור וליצור, לבנות ולהיבנות. בהתאם לתפיסתנו, את שמה של רות אנו דורשים, במדרש יוצר, כנגזר גם מהמילה "חירות"! תכונותיה של רות: עצמאות, ביטחון, מנהיגות, חסד ותבונה, הן תכונות המתאימות לאם השושלת המלכותית. חירות זו צומחת דווקא "בימי שפוט השופטים", תקופת הפקר לפי ההערכה המקראית: בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה.
האמנות שנביא בהמשך, לפי סדר העלילה, מכילה ציורים רבים למדי של אמנים יהודיים מודרניים, עדות למשיכה המיוחדת לספר רומנטי וארץ ישראלי זה. נעיין גם בציורים מאת אמנים נוצריים, מימי הביניים ומן העת החדשה, ונחפש את הפרשנויות שלהם למתרחש ולדמויות שבמגילה זו.
הספר פותח בעקירה ומוות. תוך שלושה פסוקים הראשונים של הספר, משפחת אלימלך (נעמי, מחלון וכליון) עוזבת את בית לחם מוכת הרעב, אך במואב גורל מר לוכד אותם, ונשארת רק נעמי וכלותיה המואביות.
בחזית תמונה מתוך איוריו של זאב רבן למגילת רות (1930), נראה הזוג, נעמי ואלימלך. פריטי הלבוש, הצבעים והמטען על החמור מעידים על כך שאינם מדלת העם. גופם כפוף והבעת פניהם עצובה ומהורהרת. שני הילדים שברקע נמצאים בתנועה ובקשר של מבט ומגע. ניתן לראות הנגדה בהלך הרוח בין ההורים המתנהלים בכבדות, בהרהור ובלא שיח, לבין הילדים הנעים בקלילות ומשוחחים זה עם זה.
הטבע ברקע מכיל אלמנטים המסמלים מוות: העץ הקמל, פגר של גמל וציפורי טרף החגות מעל שביל המחלק את התמונה לשנים נשבר בצומת ומדגיש את שינוי כיוון המשפחה. הם מנסים לברוח מן המוות, ולמרות שהמוות ישיג אותם, יהיה גם שינוי לטובה, בסופו של דבר.
במסגרת נראים ציפורי טרף, נחשים, בעלי-חיים שיש בהם משהו דמוני וזנבם בין רגליהם. במרכז למטה דמות של שלד. יתכן שפרטים אלו מדגישים את המוות ממנו ואליו הם הולכים. ניתן לפרש את קורי העכביש הממלאים את המסגרת כמרמזים על המלכוד שבהליכה והמורכבות שטרם נחשפה.
לפי הכתוב המקראי הלקוני, לאחר פטירת אלימלך, הלכו בניו ונישאו לנשים מואביות: רות וערפה.
אך בציור זה מתוך תנ"ך מאוייר איטלקי מן המאה ה-14 נראים תוספת ושינוי לתיאור המקראי בהתאם לפרשנות הנוצרית למגילת רות. התמונה מחולקת לשתי סצינות. בעליונה הבנים נפרדים מהוריהם, למרות שלפי הכתוב המקראי, הדבר אירע לאחר מות אלימלך. בן אחד נראה כשפניו פונות קדימה. יתכן בשל להיטותו לעזוב או כהסתכלותו אל העתיד. הבן השני מביט לאחור על הוריו, על אחיו, או אל עברו. האשה בתמונה – נעמי, מניחה ידה על ליבה. יתכן כביטוי לחשש ולחרדה שבליבה או כביטוי לקושי שבפרידה. בחלק התחתון, החתונה הכפולה רבת הרושם של מחלון וכיליון לרות ולערפה מנוהלת ע"י שני כמרים בלבוש נוצרי של ימי הביניים; חתונה זו כלל אינה מוזכרת במקרא. בין שני חלקי התמונה מפריד צוק, המבשר את הגורל המר הצפוי לעתיד, בניגוד לחגיגות ההווה. נראה כי הדריכה את האמן פרשנות שראתה בדמויות סמלים לעם ישראל בגולה (הבנים) ולעמים שהצטרפו לכנסייה הנוצרית (נשותיהם).
לאחר מות שני בניה, נעמי מתכוננת לחזור אל מולדתה, בית לחם, כיוון ששמעה כי הרעב הסתיים. כלותיה רוצות לחזור איתה, אך נעמי אומרת להן במרירות כי אין להן מה לצפות מהצטרפות זו. הפרידה הנרגשת זכתה לטיפולים אמנותיים רבים. בדרך כלל, נחשבת סצנה זו לביטוי מובהק של אהבה, חסד ומסירות; אך נראה כי יש גם אלמנטים של אירוניה עוקצנית ומרירות:
וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים: שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים: הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה': (רות א' 11 – 13)
נראה כי אמנים תיאורו את היחסים בין שלוש הנשים בצורות שונות למדי, בהתאם לקריאתם את התיאור המקראי.
שלוש הדמויות בתמונה של מארק שאגאל נדמות כדבוקות זו לזו. אך, בראייה מדוקדקת יותר נבחין כי שתי הדמויות החיצוניות מחבקות את הדמות בתווך, ואילו היא משלבת את ידיה ואינה מחזירה חיבוק. ידיה משולבות כאילו היא שומרת על בדידותה. רגלה שלוחה קדימה, כאילו היא רוצה להמשיך בדרכה, לצאת ממקום זה, מהסיטואציה הזו, מחיבוק זה.
הדמות שלימינה, מניחה את ידה ברוך על חזה של נעמי; היא לבושה בכתונת פסים, המזהה אותה כנראה כרות.
בעיון מדוקדק של הרקע לתמונה נבחין כי מצד ימין של הצופה, מאחורי דמותה של רות יש שני שיחים, ולשמש האדומה שמעליהם יש שני חצאי עיגול בלבד. מאחורי ערפה, משמאל, מצויר ריבוי ענפים, אחד מהם שחור בדומה לשערה של ערפה. אם כן, שאגאל רומז גם בעיצוב הרקע לפירוד הממשמש ובא.
האמן האנגלי, פיליפ הרמוגנס קלדרון, תאר את פרידת נעמי וכלותיה בתמונה מלודרמטית מ- 1886, המזכירה את סגנון הסרט האילם. דמיונו האוריאנטליסטי מציב את שלוש הנשים בנוף פלסטינאי אביך, עם גבעות חשופות, עצי תמר דלילים, אור ים תיכוני יוקד, סלעים וצבר גדול. ערפה עומדת בנפרד; היא כבר נפרדה ומחקה שרות תצטרף אליה. אך רות אוחזת בנעמי ומתאמצת לשכנע אותה לא לשלח אותה:
אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:
נעמי, זקופה וקשחה בבגדי אלמנותה, מביטה בפני רות המתחננות. הצבר הגדול בצד שמאל אינו רק חלק מן ההוויה המקומית אלא משקף גם את מצב הרוח העוקצני של נעמי, שכבר התבטא בפסוקים הקודמים. להט חיבוקן ומראהה החמור והגברי של נעמי הולידו פרשנות הומוסקסואלית לתמונה זו. אך אנו רואים את טיפולו של קלדרון בהקשר המוסכמות האמנותיות של ימיו: שפת הגוף הרגשנית של רות עומדת כנגד תנוחתה הקרחוני של נעמי.
אותו האירוע תואר באופן שונה ע"י הצייר ההולנדי פיטר לסטמן ב-1614. בתמונה, נעמי הודפת את רות באופן אשר אינו משתמע לשתי פנים. דחייתה את רות אינה מתוך קור אלא מתוך עויינות המבקשת לפנות את רות מדרכה. גם בפניה של נעמי ניתן לראות מרירות. רות מרימה ידיה במעין תחינה והפתעה, כמבקשת לבלום את תגובתה ההחלטית של נעמי. רות לבושה בצבעי כחול ואדום המסמלים בנצרות אדם קדוש ובמקרה זה, אולי קדוש מעונה.
החמור בתמונה הוא תוספת של האמן על פני הכתוב המקראי. הוספתו משווה לנעמי מעמד גבוה ממעמדה של רות ומאפשרת תיאור נכסיה של נעמי. החמור גם בעל מבע. הוא מרכין ראשו, קשוב למתרחש ונראה רגיש למצב הבין-אישי המתחולל. הוא לא נראה להוט לנטוש את רות ותוקע את פרסותיו באדמה. ברקע, שני הבניינים עשויים לשקף את הנוקשות בשתי הנשים. ערפה נראית בקושי בגדה הרחוקה. הגשר הרעוע והנחל מתחתיו מסמלים מעבר ושינוי בחיים של שלוש הנשים.
לסיכום, ראינו שלושה פירושים שונים לפרידת שלוש הנשים: שאגאל מצרף אותן יחד אך נעמי מופנמת; אצל קלדרון ערפה מתרחקת מרות ונעמי, אך נעמי מתנכרת לרות; ואצל לסטמן ערפה כבר לא קיימת ונעמי עוינת את רות.
בציור נוסף של זאב רבן, רות ונעמי צועדות בשוק שוקק חיים וססגוני כמו דוגמניות במסלול, נצפות מכל זוית. רות נושאת את משאה בחן, נעמי מניחה את שקה בעייפות. הן הופכות מיד למטרת התלחשות ספק מרחמת ספק נבזית.
וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי: וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד: אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי:
ניכר השפע בשוק, בניגוד לדלות בעת עזיבת אלימלך ומשפחתו. ברקע עומד גמל, אולי כתזכורת לגוויית הגמל בציור יציאתם מהעיר. ניכרים גם חיי המשפחה מסביבן, המדגישים כי רות ונעמי חשוכות ילדים. לבסוף, במסגרת התמונה לבלוב ופריחה הרומזים לתפנית חיובית הקרבה.
לאחר זמן בלתי מוגדר, יוצאת רות, ביוזמתה, ללקט בשדות. זוהי עבודת עניים מרודים הממחישה את מצבן החמור של רות ונעמי, שתי אלמנות חסרות כל. היא מגיעה דווקא או במקרה לשדותיו של בועז, ממשפחת אלימלך.
פרט לדמותה של רות, משרה הציור של ג'יימס טיסו אווירה פסטורלית, שיגרתית, בשל הגוונים הרכים ותנועת הליקוט היום-יומית. את האווירה הפסטורלית מפירה דמותה של רות.
בניגוד למלקטות הכורעות בגבן לצופים בתמונה, רות עומדת דרוכה ומצפה עם קומץ שיבולים בידה, כאילו בדימיונה היא רואה את העשוי להתרחש. קודקודו של המשולש הנוצר בחלקת השדה בו עומדות המלקטות מופנה כלפי חוץ, לאותו כיוון אליו מביטה רות, בציפייתה לבועז. בכך מוגבר אפקט הציפייה לבא מרחוק.
רות היא השחקנית הראשית בתמונה, אך במידה מסויימת היא גם הבימאית, היות ועמידתה מורה על כך שברצונה להיראות בפני בועז ולא להיבלע בין המלקטות. והיא אכן מצליחה למשוך את תשומת לבו של בועז, המגיע אל שדותיו ומגלה את זהותה וקשרה אל נעמי. לאחר שהוא מעניק לה זכות ללקט אצלו באופן חופשי, מתנהלת שיחה, עם מחמאות הדדיות, הרומזת לחיזור. הוא גם מזמין אותה לסעוד איתו ועם אנשיו.
בציור של יאן ויקטורס ההולנדי, בועז, בתפקיד המארח, מבקש להקל על מבוכתה של רות כזרה. רות עדיין אינה יוצרת איתו קשר עין, אלא משפילה את ראשה ושמה את ידה על חזהה בצניעות ותודה. נראה כי כל הדמויות בתמונה קשובות בדרך זו או אחרת לזוג, מי במישרין ומי בהסתר.
על השולחן, בצומת של כמה משולשים בתמונה, מונחת כיכר לחם. נזכור כי רות באה לבית-לחם, והזדקקותה ללחם מביאה לפגישתה עם בועז.
עד כה, תמונותינו היו עדינות, מלאות חן ובעלות גווני אדמה, כמשקפות את התפיסה הרווחת של מגילת רות כרומנסה כפרית. אך בחיתוך העץ, מאייר בלתי ידוע מן המאה ה-16 מראה את הצד הקוצני של חיי השדה. לאחר הארוחה, בועז מעביר פקודות אל אנשיו לגבי רות:
וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ: וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:
אין מן הרוך בחיתוך זה; זוויות חדות מאפיינות צמחים, כלים ואנשים. הקוצרים הם בריונים, בעלי תנוחות ומחוות תקיפות, לעומת בועז ורות המתורבתים והעגולים יותר. אין לדעת מה יאונה לאישה המלקטת בשדות, ללא אזהרות חמורות כאלה מבעל הבית!
כאשר רות שבה מן הלקט בידיים מלאות, מתברר הקשר המשפחתי עם בועז.
ציור נוסף של יאן ויקטורס, מ-1653, מתאר שיחה האינטימית של רות ונעמי, שאפשר לפרש אותו כתיכנון הצעדים שיובילו לרוויה כלכלית ומשפחתית. עתה, נעמי יוזמת (רות ג' 1 – 4):
וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ: וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה: וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתִַךְ {שִׂמְלֹתַיִךְ} עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּי {וְיָרַדְתְּ} הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת: וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּי {וְשָׁכָבְתְּ} וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין:
רות מקשיבה היטב ומקבלת את עצת נעמי. תנועת הידיים המהירה בציור משקפת את עוצמת השיחה והקרבה המתפתחת והולכת בין שתי הנשים, המבטא גם בלבושן הדומה.
הרקע מאחורי רות ונעמי עשוי לרמוז לבאות. העץ נראה כממשיך את נעמי שהיא הגזע והבסיס, ואילו סביב רות יש עלים, המייצגים המשכיות.
בקטע זה מן המגילה ובציורו של ויקטורס מתבטאות שלוש האסוציאציות עם שמה של רות: רעות, חירות שיובילו לרוויה.
בהתאם להוראותיה של נעמי, באה רות אל הגורן באישון לילה ונכנסת תחת כנפו. שלב זה בסיפור משך תשומת לב רבה של אמנים. עלינו לשאול, בין היתר, איזו רגע בדיוק מתואר בכל יצירה?
היצירה הקדומה במבחרנו היא אחת מתוך שש תמונות המתארות את סיפורה של רות בתנ"ך ארסנל מ- 1250 בקרוב. כאן בחר האמן לתאר את רגע "גלוי מרגלותיו" של בועז ע"י רות. בועז הינו גבר בוגר ונאה, אשר שוכב ליד ערמת שעורים זקופה. בציורים האחרים, מתואר דווקא שלב מאוחר יותר בעלילה. אפשר שמדובר ברגע שבועז "נחרד", מתעורר ומוצא את רות ואפשר שהכוונה לרגעים שלאחר השיחה המתוארת במקרא.
בתנ"ך ונצל מ-1390 בקירוב, רות כבר נרדמת לאחר שיחתה עם בועז שבה הוא הבטיח לגאול את נכסי נעמי באמצעות נישויו לרות. בועז המבוגר שוכב ומנסה להפנים את משמעות הבטחתו ולתכנן את צעדיו הבאים. מבטו יכול להביע תמיהה: האם זה חלום, או הרהור ודאגה? רות ישנה משום שהשיגה את מבוקשה והגיעה קרוב להגשמת מטרתה. לעומתה, בועז חייב להמשיך לפעול. הוא דרוך מכיוון שעליו לסיים את המוגמר –להתמודד עם הגואל ולשאת את רות לאשה. לבטיו משתקפים גם ברקע המסולסל, הנראה כמו תפאורה נשית על במה, וגם מרמז על המצב המסובך והמפותל של הזוג, ואילו בחלק התחתון של התמונה, האלומות הרבות מבשרות את עתידם הפורה.
לציור צבע המים של טיסו אווירה מיסטית ורוחנית יותר. בועז הקשיש מוצף אור והילת אפשרויות שלא תוארו קודם. עיצוב התמונה מתמקד במשולש מואר. את המשולש יוצרים גופה של רות המביע אינטימיות ופיתוי בבסיס, ובקודקוד ראשו וזרועותיו של בועז המביעים קפאון והלם. פס האור המאיר את המשולש מלמעלה הינו אור של חסד אלוהי. אם כן, המשולש מורכב מן הזוג והנוכחות האלוהית, ומבטא את ברית הנישואין ההולכת ונוצרת. אמנם לבושות הדמויות אך האור משמש כמסך או הינומה.
לסיכום, שלוש היצירות מתארות את הפגישה בגורן, שיא הרומנטיקה שבמגילה, בזמנים, צבעים ותאורה שונים. כל אחת גם נוקטת עמדה שונה בקשר לגילו של בועז, דבר המבטא את הפרשנות האישית של האמן, כיוון שגילו אינו מוזכר במקרא.
לאחר מפגשם, אך בטרם יאיר אותם היום, בועז מוזג לרות כמות נאה של זרעים. קודם, היתה רות בעמדה נחותה, עכשיו היא מפקחת, כאשר בועז רוכן תחת משקל יבולו.
אך לפני שהקשר הרומנטי יכול להתפתח, צריך לטפל בסידורים. בתמונה קלאסית של המשפט בשער, לגואל הקרוב "פלוני" ניתנת הזדמנות ראשונה לזכות בנכסים של נעמי, אך הוא מסרב כאשר מתברר שיצטרך גם לשאת את רות. סירובו מצוין ע"י טכס חליצת הנעל העתיק.
בציור שלישי זה של יאן ויקטורס, מופיעות עשר דמויות, בהן שתי נשים וילד (מניין שוויוני!). במרכז התמונה יושב הגואל הסרבן ומחזיק את נעלו כאשר רגליו הלבנות מוארות להדגיש את הטכס. בועז יושב מולו ומחווה בידיו, לציין את ניהולו המוצלח של המהלך. רות עומדת מן הצד, יחפה וכלב מרחרח לידה – שני הפרטים האלה הם מוסכמות אמנותיות לחתונה המתקרבת.
סוף המגילה
הקטע האחרון במגילת רות הוא לידתו של עובד, סבו של המלך דוד.
בציור של תומס רוק האנגלי מ-1876, שתי דמויות מופיעות בכל אחד משלוש הפאנלים המתארים נקודות מפנה בסיפורה של רות, מימין לשמאל. בראשון, רות תופס יוזמה ביצירת יחסיה החדשים עם חמותה האבלה. בשני, רות מנווט את הפגישה המקרית עם הגואל. ולבסוף, האם החדשה משתתפת בשמחת הסבתא החדשה. רעות, חירות ורויה מגדירות את שמה של רות.
מדרש רבה רות פרשה ב פסקה ט
(ט) ד וישאו להם נשים מואביות – תני בשם ר' מאיר, לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.
שם האחת ערפה – שהפכה עורף לחמותה.
ושם השנית רות – שראתה בדברי חמותה.
ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר, רות וערפה בנותיו של עגלון היו שנאמר (שופטים ג') דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס וגו' וכתיב (שם) ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי; חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'. וישבו שם כעשר שנים – כשלשים כארבעים או חסר או יותר:
מדרש רבה רות פרשה ב פסקה י
(י) ה וימותו גם שניהם מחלון וכליון – ר' חוניא ור' יהושע ברבי אבין ורבי זבדא חתניה דרבי לוי, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה ממי את למד מאיוב שנאמר (איוב א') ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות א"ר חמא בר' חנינא הראה להם הקב"ה מעין דוגמא של העולם הבא (עמוס ח') ונגש חורש בקוצר (איוב ח) ותפול שבא ותקחם א"ר אבא בר כהנא יצאו מכפר קרינוס והלכו כל האבולין עד מגדל צבעים ומתו שם ואמלטה רק אני לבדי א"ר חנינא רק מיעוט אף הוא משובר ומולקה א"ר יודן לבדי עוד זה מדבר אף הוא כיון שאמר בשורתו מיד מת עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים א"ר שמואל בר נחמן כיון ששמע איוב התחיל מגייס חיילותיו למלחמה אמר כמה חיילות אני יכול לחייל כמה גייסות אני יכול לגייס והאומה בזויה שיש בעולם (ישעיה כ"ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה הלואי לא היה בא להפיל אימתו עלי וכיון שאמר לו אש האלהים נפלה מן השמים אמר מן השמים הוא מה אני יכול לעשות ואדום לא אצא פתח מיד ויקח לו חרש להתגרד בו אף במצרים כך היה (תהלים ק"ה) ויך גפנם ותאנתם ואחר כך ויסגר לברך בעירם ואח"כ ויך כל בכור במצרים ואף בנגעים כן בתחלה הן באין על ביתו אם חזר בו מוטב ואם לאו הרי הן טעונין חליצה שנא' (ויקרא י"ד) וצוה הכהן וחלצו אם חזר בו מוטב ואם לאו טעונין נתיצה חזר בו מוטב ואם לאו באים על הבגדים וטעונין כיבוס חזר בו מוטב ואם לאו טעונין קריעה שנאמר (שם י"ג) וקרע אותו מן הבגד אם חזר בו מוטב ואם לאו טעונין שריפה שנאמר (שם) ושרף את הבגד אח"כ הן באין על גופו אם חזר בו מוטב ואם לאו יוצא ובא אם חזר בו מוטב ואם לאו (ויקרא י"ד) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואף במחלון וכליון כך היה בתחלה מתו סוסיהם חמוריהם גמליהם ואח"כ וימת אלימלך ואחר כך וימותו גם שניהם מחלון וכליון ותשאר האשה א"ר חנינא נעשתה שירי שירים: