מאמר
סיפור איוב
מבוא
החידתיות של ספר איוב מקבלת ביטוי סטירי בתמונה מתוך הסדרה "סאות' פארק". קייל – כאן איוב – מחלים מניתוח טחורים, וזוכה לביקור חולים של הרב שוורץ ואשתו הרבנית. הם מנסים לעודד את קייל ומספרים לו את סיפורו של איוב.
בגרסתו של הרב, איוב הוא אדם נפלא, אב לילדים רבים, יש לו אישה נהדרת, צאן ובקר לרוב, והוא תמיד משבח את אלוהים. אבל, השטן שותל מחשבה איומה בראשו של אלוהים, ואומר לו שאיוב משבח אותו רק מכיוון שהוא אדם עשיר ומצליח: קח ממנו כל עשרו ותראה מה קורא. הכל נחרב – המשפחתו ורכושו אבל איוב החולה והמיוסר ממשיך לשבח את האל. קייל שואל את הרב: "זהו זה? למה שאלוהים יעשה כזה דבר לאדם טוב?" והרב הנבוך משיב, "אני לא יודע". קייל מסכם ואומר "אין אלוהים". זהו לימוד מקראי בימינו אלה. נכון או לא נכון. זוהי ראייה חלקית, וכדרך כל דבר חלקי, הרבה נותר מחוץ לתמונה ומעט גם מתווסף אליה. כך בפרשנות של סאות פארק וכך גם בעולם המדרש.
ואכן, בסיפור על-פי סאות פארק חסרים פרטים רבים המופיעים בסיפור המקראי. חסרה תשובתה הבעייתית של אשת איוב לאסון שפקד אותו, חסרות השיחות בין איוב ורעיו, התגלותו רבת ההוד של אלוהים, וחסר "הסוף הטוב" – לאיוב נולדים בנים ובנות, הוא בונה את ביתו מחדש ומגדיל את רכושו. הן הפרשנות הכתובה והן זו החזותית לספר איוב הדגישו חלק מהדמויות והסצנות האלה, לעתים הרבה מעבר למשקלם בספר. הפרשנות קוראת מחדש ומשרטטת מחדש את איוב תוך התייחסות לסוגיות המעסיקות את הפרשנים בימיהם הם ועל-פי סדר היום המקומי, הדתי והאישי. בדיון שלנו, נחזור למאה הרביעית ונבחן את ייצוגיו של ספר איוב באמנות לאורך הדורות. כך נראה את התמורות שחלו באיוב ובסיפורו בעיני האמנים וננסה לעמוד על פשרן.
איוב באומנות הנוצרית המוקדמת
איוב מופיע לראשונה באמנות המאה הרביעית ברומא, והוא קשור להשקפה הנוצרית על מוות ועל קבורה.
בציורים מהקטקומבות ברומא מתואר איוב כאיש החושב הקלאסי. בהיות הקטקומבות מקום קבורה, הוא מגלם גישה חשיבתית ואולי גם מחושבת למוות, ואף ממליץ עליה. באחד מציורי הקטקומבות, מתלווה אשתו של איוב אליו. אף כי המקרא מתייחס אליה רק בפסקה קצרה אחת, היא מככבת בפרשנות, במדרש ובאמנות בהמשך נראה שלעתים היא מתוארת כאישה מסורה ולעתים כצרה צרורה. בציור שלפנינו היא עומדת מאחורי איוב ומעליו, מחזיקה מקל ומסיטה את מבטה ממנו. מה אומרת לנו העמדה זו של בני הזוג?
הסרקופג של יוניוס באסוס מעוטר בסצנות מהמקרא ומהברית החדשה, והוא בן זמנן של התמונות מהקטקומבות. ניעזר בו להבין את היחסים בין איוב לאשתו שכן הם מביעים את האמונות הנוצריות הקדומות בעניין המוות ותחיית המתים. גם כאן מתואר איוב כפילוסוף חסון המהרהר בגורלו. אשתו מחזיקה פיסת בד ליד פניה ומושיטה את ידה לאיוב, ומאיקונוגרפיה מאוחרת יותר אנו למדים שכאן, כמו בציור בקטקומבות, היא החזיקה מקל בידה, אך זה נשבר במרוצת השנים. בדוגמות מאוחרות יותר יתברר לנו שהיא מכסה את פניה בגלל הסירחון שעולה מפצעיו של איוב, ובעזרת המקל היא יכולה להושיט לו אוכל בלי להתקרב אליו. הן בציורי הקטקומבות והן בסרקופג של יוניוס באסוס, אשת איוב היא דמות חומלת.
בתבליט זה עומדת דמות נוספת מאחורי איוב ואשתו, והשוואה בין לוח זה והלוח שלידו, המתאר את חטאו של אדם הראשון, רומזת על זהותה של הדמות. בלוח זה נראים אדם וחוה משני צדיו של הנחש, ומההקבלה אנו יכולים להסיק שהדמות הנוספת העומדת בין איוב לאשתו היא השטן. האם האמן, איש הנצרות המוקדמת, אומר שסבלו של איוב – כמו גם סבלו של כל אדם באשר הוא – הוא תולדה של החטא הקדמון? כך או כך, באמנות הנוצרית המוקדמת נתפס איוב כאדם חושב המהרהר בסוגיות של חיים ומוות.
הדמויות שראינו בסרקופג מופיעות שוב, בהתגלמות דרמטית, בספר איוב שבכתב יד יווני מהמאה התשיעית.
בציור זה הופך השטן לכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית, ודמותו ממלאת כמעט חצי ציור. השטן הוא שילוב של דרקון, אריה ונחש. גם פה מתואר איוב כאיש חסון, לגופו קרעי גלימתו, אך עליבותו נראית בפצעים המכסים את עורו ובידיו המגרדות את חזהו ואת ראשו. אשתו הדואבת עומדת מצד ימין, והמוקד כאן הוא הייסורים הקשים שמייסר השטן את איוב, לא התגובה המעשית והפילוסופית של בני הזוג למוות. בתמונה הבאה, מתוך אותו כתב יד (Codex Gr. 749, VAT 749), חייו של איוב ממש מוקפים בסאת הייסורים, הוא מתגרד בחרש ויושב באפר איוב ב' 8)?
איוב ואשתו ממשיכים ומדברים:
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו (ב' 10-9).
אשת איוב, הרואה את ייסוריו של בעלה אינה יכולה לשאת את המצב. בביטוי העכשווי, הצעתה "ברך אלוהים ומות" היא סיוע להתאבדות. אולם איוב כועס על מה שהוא רואה כטיפשותה. חשוב לציין שתרגום השבעים מרחיב את דבריה של אשת איוב ונותן לה פתחון פה לספר על סבלהּ:
כעבור זמן רב, אמרה לו אשתו, עד אן תתאפק לאמור הנה אמתין אך זמן קצר מתוך תקווה לישועתי . והנה נעלם זרעך מן הארץ, בנים ובנות, עצב וצער רחמי, אשר לשוא יגעתי בצִרַי. ואתה על רימת תולעים ישוב, לן ברחוב ואני גלמודה וערירית, ממקום למקום נודדת ומבית לבית מצפה לשמש, מתי תבוא, ואנוח מעמלי ומסבלי. אלא אמור מילה לה' ומות.
על-פי גרסה זו, אשת איוב מדברת "כעבור זמן רב" לא רק על אודות סבלו אלא גם על הייסורים העוברים עליה, וכך אפשר להבין את פשר ההתפרצות שלה יותר מאשר בנוסח המסורה. כפי שנראה, שתי הגרסות הללו משקפות עמדות מנוגדות כלפי אשת איוב. יש הרואים את הצעתה כסיוע לשטן, ואחרים רואים בה את הפתרון הנואש של אישה אוהבת וחסרת אונים. בציור זה, הגלימה של איוב הפכה "כעבור זמן רב" לאזור חלציים החושף את פצעיו ואת חבורותיו. הידיים הן המביעות את הנעשה. אשת איוב עוזבת אותו ותנועת ידה אומרת "אני ממש לא מבינה אותך!" איוב הודף אותה כאומר "ברור שאת לא מבינה אותי!" בתנ"ך ליאו מהמאה העשירית, מלווים שלושת הרעים את איוב ואת אשתו.
שלושת הרעים לבושים בבגדי מלכות, אם כי בסיפור המקראי לא תואר ולא הדר להם. איוב בייסוריו עומד במרכז, ובמאה השנים שחלפו מאז הציורים היווניים שראינו, השתנתה דמותו. לא עוד פילוסוף חסון, איוב שלפנינו הוא ערום, מכוסה פצעים ומזה רעב. דמותה של אשתו מסבירה לנו תמונות שכבר ראינו – היא מחזיקה מקל שבקצהו אוכל ומכסה את פניה כדי שלא להריח את הסירחון העולה מבעלה. ככל הנראה מבוסס הלבוש המלכותי של הרעים על שלושת המלכים בסיפור לידתו של ישו, אשת איוב מזכירה את מריה, אם ישו, במעמד הצליבה, ואיוב הוא ישו. כל סיפור ישו מגולם כאן באיוב – מלידתו ועד לצליבה. בכתב יד ביזנטיני אחר, מהמאה השלוש-עשרה, נראה לראשונה איוב המיוסר כשהילה סביב ראשו. זוהי גם הפעם הראשונה שבה מופיעים בתמונה נגנים לצדו של איוב.
באמנות המאוחרת יותר יופיעו הנגנים באיקונוגרפיה של איוב, נוכחות מתמדת ותמוהה. בתמונה שלפנינו הם מתארים את דברי איוב המתייחס לפרדוקס "רשע וטוב לו", ומספר שהרשעים "ישאו כתוף וכינור וישמחו לקול עוגב" (כ"א 12). עד כה ראינו את דמותו של איוב כפי שזו השתקפה בעולם הרומי – קודם ברומא עצמה ולאחר מכן בביזנטיון. נפנה עכשיו לתמורות שחלו בו באירופה של ימי הביניים ושל הרנסנס.
איוב באומנות הרנסנס וימי הביניים
הקתדרלה בשארטר היא מהמבנים הבולטים של האמנות הגותית הגבוהה במאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה. בתקופה זו הייתה הכנסייה שקועה בשלושה נושאים מרכזיים: א. עליית ההערצה למריה כהתגלמות הכנסייה, ב. הראייה שישו והכנסייה חד הם, ג. ההתקפות על האורתודוקסיה הקתולית. בימים ההם היו קריאות תיגר על סמכותה של הכנסייה הקתולית, ובכללם המרד הקאתרי. נראה שהפסלים שקישטו את חזית הקתדרלה נועדו להאיר את המאבק במעשי כפירה אלה ולחזק את מעמדה של הכנסייה האם.
דמותו של איוב מופיעה בקתדרלה של שארטר כחלק מהאכסדרה המלכותית עצומת הממדים שכל הדמויות המופיעות בה הן דמויות מקראיות. איוב במרכז, שוכב מיוסר.
מופעים שראינו עד כה, תואר איוב בישיבה, בהתאמה לתיאור המקראי. בתבליט שלפנינו השטן מרים את פניו כלפי השמים, ומגחך בהנאה למראה סבלו של איוב. תנוחתו האופקית של איוב מאפשרת לשטן לשלוט בו, ולפיתתו הזדונית של השטן היא מכף רגלו של איוב ועד לראשו, כפי שמתאר זאת התנ"ך. למרגלותיו של איוב עומדת אשתו (שזרועותיה המפוסלות נקטעו במרוצת השנים) ואתם רעיו. שניים מהרעים מתכננים את הטענות שיטענו, והשלישי גוהר מעל איוב ומחווה בידו, תוך שהוא נוגע בידו של השטן. אם איוב הוא הכנסייה, הרי שהשטן, אשת איוב ושלושת הרעים מסמלים את קריאות התיגר על הכנסייה. ישו, מעל כולם במרכז ומלווה במלאכים, מסמל את ניצחונה של הכנסייה ונותן תוקף לייסוריו של איוב.
ביטוי מקאברי במיוחד לייסורים אלה אנו רואים בשני ציורים מצרפת של המאה הארבע-עשרה, מתוך ביבל היסטוריאל (Bible Historiale). ספר זה הוא גלגולם של ספרים קודמים. ראשיתו בתרגום ללטינית שהוא עיבוד לספרים ההיסטוריים במקרא, פרי עבודתו של פטר קומסטור, כנראה משנת 1173. עבודה זו תרגם לצרפתית גיארט דה מולין בשלהי המאה השלוש-עשרה, והציורים שלפנינו, משנת 1340 לערך הם תולדה של העבודות הללו. הטקסט הופיע בגרסה קצרה ובגרסה מלאה, והציורים מלווים את שני הטקסטים.
בשני הציורים איוב הוא שלד שלידו עומדים אשתו ושלושת רעיו, אך מכל תמונה נושבת רוח שונה. בציור שמעטר את הגרסה הקצרה האצבעות מצביעות על איוב (במרכז) כמאתגרות אותו. רגליו של איוב משוכלות ומזהות אותו עם ישו. אשתו מצביעה כלפי מעלה כאומרת "ברך אלוהים ומות". איוב מביט בה, ובה בעת מצביע על אחד הרעים, כאילו הוא מתווכח אתו, בעוד הרע השלישי עומד מאחור בתוגה שקטה. בגרסה הארוכה יותר, איוב יושב בצד, כמאזין למתרחש. אשתו ורעיו מדברים על אודותיו ולא אליו. ייתכן שהיא רואה את סבלו של בעלה, בעוד הרע הראשי מרים ידיו כאומר "בטח מגיע לו!" איוב הפך למוות עצמו. ככזה, עצם קיומו מקשה על הסובבים אותו.
איוב הסבלן ואיוב והנגנים
במאה החמש-עשרה עוברת דמותו של איוב שינוי נוסף, כפי שנראה בשני הציורים שלעיל מצפון אירופה. פצעיו של איוב, שבלטו מאוד בייצוגים הקודמים, נעלמו. ידיו, בתנוחת תפילה, מדגישות סבלנות וסטואיות. בשני הציורים יושב איוב בתנוחה מגושמת. בתמונה משמאל ברכיו כפופות שכן הוא יושב על ערמת האפר, אולם הערמה נעלמה מהתמונה הימנית, והאיקונוגרפיה המקורית הוצאה מהקשרה. איוב במלכודת, לכוד בין שני יריבים תוקפניים. הזרועות המושטות לעברו מכל כיוון מתעמרות בגופו. שטן גרוטסקי במיוחד, בעל שדיים, טלפיים וזנב, מצליף בו בשוטו. מנגד עומדת אשתו, אוחזת במקל. בתמונות הקודמות שראינו היא השתמשה במקל זה לתת אוכל לבעלה, אך כאן המקל מקביל לשוטו של השטן.
עד כה, הייתה אשת איוב דמות רחומה, אולם באירופה של המאה החמש-עשרה מתחילה ההתייחסות אליה הופכת שלילית. הכותרת בטקסט שב"מראה" משמאל היא Job flagellabatur a demone et ab uxore – באיוב הצליפו השטן ואשתו. גם ה"מראה" מימין תופס אותה כמאיימת, כך שבשני המקרים, כמו שאמר כבר אוגוסטינוס, היא הייתה יד ימינו של השטן וערערה את אמונתו של איוב.
לבסוף, בציור מרחף משהו מסתורי – האם שמימי? העצם מרחף מעל ראשו של איוב, עד אדיש למכאוביו. באמנות שנוצרה בצפון אירופה בשלהי המאה החמש-עשרה, מופיעים לפתע שלושה נגנים ומלווים את איוב הצדיק. נגנים אלה מופיעים גם במספר שירים ומחזות בצרפתית ובאנגלית מאותה תקופה, אך מקורם אינו ברור. לעתים קרובות הם נראים כעוד אנשים ששמים את איוב ללעג ולקלס, אך יש גם שהם נראים רחומים ומנחמים. יש פעמים שבהן הם תופסים את מקומם של הרעים, ובאחרים הם דמויות נוספות.
כפי שראינו לעיל, הנגנים הופיעו לראשונה באמנות הביזנטית, אך שם הם לא היו שחקנים בדרמה של איוב, אלא שימשו כסמל לשגשוגם של הרשעים (ראו איוב כ"א). בספר השעות מהמאה החמש-עשרה, נראים הנגנים כאילו הם לועגים לאיוב המתפלל והילה סביב ראשו. אשת איוב מוחאת כפיים ורוקעת ברגלה לקצב המנגינה. באותה תקופה בדיוק, מופיעים הנגנים בפירוט רב בלוח מתוך טריפטיך פלמי. בלוח זה מופיעות שמונה סצנות מחיי איוב. בחזית הבמה נראה איוב פעמיים, יושב על האפר. משמאל (2), שטן מבעית מצליף בקדוש המתפלל. מימין (4), שני נגנים תוקעים בקרנות והשלישי מקבל את שכרם מידי איוב, הקרבן. על-פי המקורות הספרותיים, איוב נותן בידיהם את גלדי פצעיו, ההופכים בדרך קסם לזהב. במרכז התמונה (5), אשתו של איוב משוחחת עם הנגנים, והשיר האנגלי מספר על חייו של איוב הקדוש: את שכרם הם הראו לאשת איוב והיא זעקה בחמה ומכאוב.
ובהמשך, מתלוננת אשת איוב שבעלה מוצא כסף לשלם לנגנים, אבל לא לקנות לה אוכל. אשת איוב מופיעה גם בפגישה האופיינית על האפר (3), ושוב בתמונה שבה איוב שוכב על ערש מוות וכך היא הופכת לחוליה המרכזית המקשרת בין כל חלקי הסיפור הסבוך, ובין הדמויות הרבות שבציור. גם כאן, דמותה מצטרפת לאלה המתעללים באיוב. באמצע המאה השש-עשרה, נעלמים הנגנים במפתיע, בדיוק כשם שהופיעו במפתיע מאה שנים קודם לכן.
איוב במדרש ובפרשנות האמנותית היהודית
כבר מתחילת דרכם, מתייחסים המדרש והפרשנות רבות לספר איוב, אם כי לא בתדירות שבה הם מתייחסים ליתר ספרי התנ"ך. הנושא העיקרי בפרשנות היהודית הוא ההנגדה בין הניסיונות שבהם עמד אברהם לאלה של איוב, במיוחד בסיפור העקדה. אולם האמנות היהודית שלפני העידן המודרני כמעט ולא עסקה באיוב. אין הוא מופיע בהגדות, בהפטרות, או במחזורים מהסיבה הפשוטה שספר איוב אינו חלק מהמחזור הליטורגי היהודי, כשם שגם ספר דניאל, ספרי דברי הימים וספרי עזרא ונחמיה אינם כלולים בו. מעניין לציין שדווקא ספרים אלה מוזכרים במשנה יומא פ"א, מ"ו כטקסטים שאותם קוראים לפני הכוהן הגדול בערב יום כיפור כדי שלא יירדם. ועם זאת, יש בידינו קומץ יצירות אמנות על איוב בספרים יהודיים מהמאות השלוש-עשרה עד החמש-עשרה, ספרים שמקורם בצפון אירופה ובדרומה. מה היחס בין האיקונוגרפיה היהודית לזו הנוצרית בת זמנה שראינו עד כה?
אף כי יצירות ספורות אלה הודפסו בספרי תנ"ך ובספרי פרשנות, את הציורים ציירו בדרך כלל אמנים נוצרים, ולפחות אחד מהם נועד לקהל לא יהודי. כך, בקולופון של מהדורת מינכן של פירוש רש"י נכתב שם הכותב – שלמה בן רבי שמואל, והשוואה לכתבי יד אחרים מלמדת שהמאייר היה אדם בשם היינריך הצייר. במילים אחרות, יהודי ונוצרי, בני גרמניה של המאה השלוש-עשרה, חברו לעבודה ממושכת, וזאת בניגוד לדעה המקובלת ששתי הקהילות היו מנותקות זו מזו. שלא כמקובל, בציור זה ארבעה אנשים – ולא שלושה – מבקרים את איוב.
שניים לבושים בכובע שיהודים חבשו לאות גנאי (Judenhut). הדובר, ככל הנראה אליהוא, תופס את מרכז הבמה, והמגילות שמילים כתובות עליהן מסמלות את השיחה בינו ובין איוב. שלוש המגילות האחרות הן קולם של הרעים. ההתמקדות בדברי אליהוא יוצאת דופן ואפילו חידתית בכתב יד שבו יש רק ציור אחד שנושאו ספר איוב. בציור זה, איוב במערומיו, יושב על ערמת אפר שצורתה כצורת לוח ציירים. שלא כמו בעבודות הקודמות שראינו, הוא מופיע שוב בתנוחת הפילוסוף הרומי, חסון ומהורהר. גם האיקונוגרפיה של איוב ושל אשתו כאן יוצאת דופן. ידו השמאלית מושטת לקראתה, אולי אפילו במחווה של חיבה. זרועה השמאלית מושטת אליו. היא כורעת לצד בעלה, בקשר שאין בו צורך במילים. באהדה שביחסים אלה מהדהד הדגם הנוצרי הקדום, והד זה אנו מוצאים גם בדמותו של איוב. הייתכן שדגם "נוצרי" זה הוא למעשה יהודי? כאן, כמו בכתב היד כולו, נמחקו פניהן של הדמויות, כנראה "תיקון" שעשה המאייר הנוצרים לאחר שהיהודי שמימן את העבודה דרש זאת ממנו. איקונוקלסטיות מסוג זה הייתה אופיינית לתקופה בכתבי יד אשכנזיים, ודוגמה לכך היא הגדת ראשי הציפורים.
המופע היחיד המוכר לנו של השטן ב"אמנות היהודית" של ימי הביניים היא מכתב יד מאויר שנמצא באוניברסיטת קיימברידג' (Ee. 5.9), שבשוליו רשומה השנה 1347. כתב היד נוצר בגרמניה, כפי שמוכח ממספר הערות באידיש שהוסיף הכותב. השטן הוא מפלצת רבת תפארת, קרניים מעטרות את ראשו הגרוטסקי וזנבו וכפות רגליו בעלות קרומי השחייה מזכירים את אלה שב"מראות" שראינו לעיל. השטן משתרע בתחתית האות א כדי להכות בראשו של איוב, תמונה בדומה לדמות שראינו בתבליט מקתדרלת שארטר, אך כאן, שלא כמו בתמונות הקודמות, אין הוא מחזיק שוט בידו. איוב שוכב על ערמת האפר, פצעיו פתוחים ופעורים. בצד שמאל עומדת אשתו הזועמת, רחוקה ממנו ככל האפשר. פניהם של איוב ושל אשתו נמחקו, בדומה לפני הדמויות בפירוש רש"י ממינכן. אפשר לומר שאף שהאיקונוגרפיה של איוב זה היא במובהק פרי עבודתו של אמן נוצרי, הרי שכמו בפירוש רש"י ממינכן, הרעיונות שבו מחברים בין העולם היהודי לנוצרי.
איטליה של המאה החמש-עשרה היא המקור לקבוצה האחרונה של איורים מימי הביניים לספר איוב.
ציור זה הוא מתוך כתב יד בעברית לספרי איוב, משלי ותהילים (ספרי אמ"ת). את כתב היד הזמינה משפחת מדיצ'י שמשלה בפירנצה. איוב המצולק מגרד עצמו בשבר חרס, ובה בעת נראה קשוב, אם כי מבטו מרוחק. ואתו ישובים שלושת רעיו, על פי הכתוב "וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו כי ראו כי גדל הכאב מאוד" (ב' 13). ועם זאת, תנועות הידיים של שניים מהרעים מרמזות על דיבור, בעוד השלישי סופק כפיו בתנועת צדיקות, תנועה המיוחסת בדרך כלל לאיוב. לדעתנו, ציור זה הוא סיכום של שלושים הפרקים המספרים על פגישותיו של איוב עם רעיו, ולא רק איור של פסוק 13 בפרק ב'.
את מכלול רוטשילד הזמין משה בן יקותיאל הכהן, יהודי איטלקי אמיד, בשנת 1479. הכותרת לצמד הציורים האלה משמחת – "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (מ"ב, 10), כלומר, אלוהים הכפיל את כל אשר היה לאיוב לראשונה, וזאת בניגוד לטענתה של גבריאל סד-ריינה שזוהי ראשיתו של איוב. זוהי תקופה של שגשוג ליהדות איטליה, והדבר מתבטא בציורים של שיקומו של איוב ותקומתו. הוא זוכה לשפע ולשלווה גדולים מאלה שהיו לו כשפגשנו בו לראשונה. בתמונה נראה עושרו של איוב – אדמות, עדרים ונכסי דלא ניידי. הכול טוב בעולמו. בתמונה חוזר איוב להיות בעל משפחה. הוא מתואר בפטריארך עבדקן היושב בלבה של ארמונו, מוקף בשבעת בניו ובשלוש בנותיו, אך אשתו נעדרת מהתמונה. כל הסממנים של סבל ואבדן נעלמו, כאילו הונף עליהם מטה קסמים. צמד הציורים הזה קשור לפרשנות יהודית על אודות חלקו האחרון של ספר איוב, והוא מייצג שינוי רדיקלי מהדגש המקובל על איוב כקדוש מעונה. אפשר שזו הדוגמה היחידה של "אמנות יהודית" קדם-מודרנית בנושא איוב. הציורים האחרים באסופה זו דומים מאוד לביטויים של האמנות הנוצרית בת אותו הזמן, אך איוב בכיכר העיר הוא איוב שמתואר מנקודות מבט יהודית.
לפני שנעזוב את אמנות אירופה שלפני התקופה המודרנית, כדאי להתבונן באיוב שונה בתכלית מכל הייצוגים שראינו עד כה.
איוב, יושב על גבו של צב ענק, איננו איוב הסובל ואיננו איוב המשוקם, אלא אדם הקורא תיגר ומושך אחריו את אלה שקמו עליו – השטן, אשתו, ורעיו. הצב מסמל סבלנות והתמדה, והאנשים הנגררים אחריו מביטים אלה באלה בתדהמה, כאינם מבינים את זיכויו של איוב. ברקע החיוור שמאחוריהם נראית סצנה מימים אחרים בחייו של איוב: ידיה של אשת איוב פשוטות בתנועה של חוסר סבלנות, ואילו רעיו עדיין מוכי הלם מהטרגדיה שפקדה אותו.
איוב באומנות האיסלאם
נפנה עכשיו לארבע תמונות של איוב (ובשמו הערבי, אַיוּבּ), שנוצרו תוך חמש שנים בפרס של שלהי המאה השש-עשרה.
ארבעת הציורים מעטרים גרסות שונות של מדרש אסלאמי, "קיסאס אל-אנבייה" (סיפורי הנביאים), ועניינו הנביאים שקדמו לאסלאם. בכל אחד מהציורים אנו רואים מעיין ובשלושה עץ, בדרך כלל במרכז התמונה. אלה מוטיבים ידועים המרמזים על גן עדן. האם הם קשורים לפירוש שעל-פיו הנחש בגן עדן היה השטן? האם הם מרמזים על מצב אידילי (גן עדן, ראשיתו של איוב), על השינוי הנורא שחל בחייו של איוב ועל המצב שחזר לקדמותו? המשותף לכל הציורים הוא שיקומו של איוב ולא ייסוריו, עובדה המתיישבת עם סיפורי איוב בקוראן ובקיסס אל אנביאה. בסיפורים אלה אין מקום רב לייסורים והדגש הוא על אמונתו הגדולה של איוב באללה וברחמיו.
בשניים מהציורים נראה איוב ערום למחצה, כלומר, עדיין בימי סבלו, אך אין הוא מגרד את פצעיו כשם שהוא עושה באמנות הנוצרית. בשני הציורים האחרים הוא לבוש וחזר לקדמותו. בניגוד לאמנות הנוצרית, אמנות האסלאם מתארת את אשת איוב כאישה רחומה, והספרות המוסלמית אף העניקה לה את השם רַחְמה. רחמה מופיעה בשתיים מהתמונות, כשהיא מביאה אוכל לבעלה שחידש ימיו, ועל-פי הקיסאס, אין היא מזהה אותו מיד. המלאך ג'יבריל (גבריאל) מופיע בכל הציורים ומייצג את האל, כשפעמים הוא משגיח על שיקומו של איוב ועל קימומו, ופעמים הוא פעיל ומסייע לשיקום כשהוא מביא מאכל או בגד. באחד הציורים מופיעה דמותו של איבליס (שטן) מעל אשת איוב, ובמקביל לג'יבריל, כסיכום של המאבק בין הטוב לרשע.
ויליאם בלייק, המשורר והאמן הבריטי בן התקופה הרומנטית, התעניין מאוד בספר איוב, ועניין עמוק זה ליווה אותו כל חייו. בלייק הוא היחיד מבין האמנים בתקופה שלפני המאה העשרים שעסק בהיבט הפסיכולוגי של התעוררות מודעתו של איוב.
בשנותיו המאוחרות יצר בלייק סדרת תחריטים כאיורים לספר איוב. מתוך עשרים ואחד התחריטים, שבעת הראשונים קשורים לפרק א' ולפרק ב' – ראשיתו של איוב, האתגר שהציב השטן לאלוהים, אסונותיו של איוב ונפילתו, ואילו ששת הציורים האחרונים בסדרה מתארים את פרק מ"ב – איוב חוזר לגדולתו. חמישה ציורים מתייחסים לוויכוח בין איוב לרעיו, ושלושה מתארים את דברי אלוהים מן הסערה. בחרנו לדון כאן בשבעה תחריטים מתוך הסדרה השלמה: ראשיתו של איוב, המכות הנופלות על איוב, חלום אליפז, ביעותי הלילה של איוב, אלוהים מן הסערה, לוויתן ובהמות ואחריתו של איוב.
בתחריט הראשון בסדרה אנו נפגשים עם איוב ומשפחתו. ילדיו כורעים בתפילה, כתבי הקודש מונחים על ברכי ההורים וכבשים נמות ליד הדמויות. מענפי העץ תלויים כלי נגינה אך אין מי שמנגן בהם. שמש עזה שוקעת מאחורי כנסייה בצד שמאל של התמונה, והסהר זורח מימין, מעל למאהל. זוהי סצנה שלווה אך לא יצרית.
את התמונה מקיפים ציור קווי וטקסטים, ושילוב זה של תמונה וטקסט הוא התבנית של הסדרה כולה. ראשו המשולש של האוהל ממלא את השוליים העליונים, והטקסט "אבינו שבשמים, יתקדש שמך" (מתי ו' 9) מופיע בענן מעל האוהל. הענן עולה ממזבח הממוקם במרכז שולי הדף התחתונים.
בשוליים התחתונים מעוטר הפסוק הראשון בספר איוב בשור ובאיל, שני בעלי חיים שקשורים למזבח שבמרכז, שעליו כתובות שתי מובאות מתוך הברית החדשה. האחת היא מתוך האיגרת השנייה אל הקורינתיים (ג' 6) "שכן האות ממיתה אבל הרוח מחיה", והשנייה, מהאיגרת הראשונה אל הקורינתיים (ב' 14) "דברי רוח אלוהים] נבחנים באופן רוחני". מעל ללהבות שעל המזבח כותרת התמונה היא "ככה יעשה איוב כל הימים" (איוב א' 5), מילים המתייחסות לקרבן השבועי שהקריב איוב כדי לכפר בהקפדה יתירה על חטא שאפשר שחטאו ילדיו. האם "אבינו שבשמים" (מעל) מודע לקונפליקט המתואר למטה בין המצוות והאמונה?
במבט ראשון אין תמונה זו אלא איור לפתיחתו של הספר. אולם בחינה קרובה של הפרטים החזותיים והמילוליים מגלה פרשנות מדהימה, שכן בלייק רואה בדבקותו של איוב קבע, משהו סטאטי הנעשה בבלי דעת, וזהו הבסיס לניסיונות שעובר איוב. בלייק מתכנן כאן את ההלם שנחוש בתמונות הבאות.
אנו פוסחים כאן על קריאת התיגר של השטן ועל המבחן לדבקותו של איוב ופונים לסבב האסונות הראשון, ולתיאור של השטן המכה באיוב. במסגרת החיצונית קבע בלייק את הטון כשצייר עכבישים מבחילים, כלי חרס מנופצים, מטה רועים שבור, צפרדע וחגב, כשהאחרונים אולי מרמזים למכות מצרים. בראש העמוד מופיעות מילותיו הכנועות של איוב המשרטטות את התמונה החיצונית הקודרת: "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה" (א' 21).
התחריט עצמו הוא סערה רבת עצמה המתוארת כמשולש שבו איוב ואשתו הם הבסיס, והקדקוד הוא השטן – נורא הוד, זדוני ולראשו הילה, הוא עומד על קרבנו. השטן, במקרה הזה "חתיך הורס" במלוא מובן המילה, שונה בתכלית השינוי מהדימוי המסורתי שראינו באמנות הנוצרית שלפני בלייק.
בידו השמאלית מערה השטן רעל על ראשו של איוב, ובידו הימנית חצים, כדברי איוב "כי חצי שדי עמדי, אשר חמתם שותה רוחי" (ו' 4), כלומר, איוב רואה באלוהים את המקור לייסוריו. בלייק אומר שהשטן הוא אחד מהיבטיו של האלוהים ולא – כשם שמלמדת האיקונוגרפיה הנוצרית של ימי הביניים – יריבו המושבע. בציור מימי הביניים אברי המין של השטן מתוארים כמפלצת נוספת ואילו השטן של בלייק חסר מיניות.
איוב של בלייק אינו מזה רעב, אך שכיבתו מראה על כניעתו והכנעתו. שלא כמו ברוב התמונות מתקופות קודמות, אשת איוב, על-פי בלייק, עומדת לצדו, עצובה.
התחריט התשיעי בסדרה מתאר את המראות שראה אליפז (פרק ד). דבריו של אליפז מופיעים בתחתית המסגרת החיצונית. זרועו נשואה אל על בתנועה דרמטית כשהוא מספר על מה שראה, ואיוב ואשתו מביטים בו בריכוז. שני הרעים האחרים עומדים כמי שכפאם שד. אם נתבונן היטב, נראה שאליפז מופיע פעמיים בתחריט זה – בחלק התחתון כמספר החלומות הבטוח בעצמו וכחולם מבועת בחלק העליון.
אליפז עומד לפני אל רם ונישא, וקווצות השיער שלו הן המשך לזוהר האלוהי:
ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי: יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע (איוב ד' 15 – 16 )
חשוב לציין שהטקסט אינו מזהה את הדמות כאלוהים.
סביב לראשו של האלוהים הילה שצורתה סגלגלה, והיא נמצאת בתוך עטרה שניצוצות ניתזים ממנה כחצים אל עבר אליפז. החלום כולו נמצא בתוך ענן כבד המשמש מסגרת ואף חורג אל השוליים. בענן השולי הזה נמצא תוכנו של המראה שראה אליפז בנושא הצדק האלוהי: אין אדם שהוא צדיק בעיני אלוהים.
בלייק קורא את חלומו של אליפז כאילו החלום הוא תחילתה של המודעות החדשה של איוב. אליפז הוא הצינור ל"לא מודע הקולקטיבי", אך ברעים, ואפילו באליפז עצמו, אין מסר זה מ"האלוהי" נוגע, שכן הם כבולים לשרשראות האורתודוקסיה.
תמונה זו מבוססת בעיקרה על פרק ז', שבו מספר איוב על תקוותו שהשינה תביא מזור כלשהו לייסוריו. אולם אלוהים נגלה אליו בחלום ומייסר אותו. בתחריט זה, איוב לכוד בין יצורים מתחת למיטתו המושכים אותו למטה, אל השאול לבין אלוהים המיתמר מעליו במבט מרושע. זרועו הימנית של אלוהים מורה על לוחות הברית, והשמאלית – לשאול. האל הכול-יכול כופה על איוב לציית לחוק, שאם לא כן… בלייק רואה בבחירה זו הוכחה שאין כל תוקף לחוק.
במידה רבה, דומה תחריט זה לציור "ויברא אלוהים את אדם" שצייר בלייק. האם איוב הוא אדם האוניברסלי?
בציור הבריאה, הנחש כרוך סביב אדם, ובתחריט של איוב, אלוהים כרוך בנחש, שדומה שראשו צומח מתוך ראשו של אלוהים. בציור הבריאה נראה אלוהים טוב ומטיב יותר מאשר בתחריט המתאר את סיפור איוב, והוא מברך את אדם. ועם זאת, בתיאולוגיה של בלייק, האל הבורא הוא אל שקר, שכן הוא עסוק בעולם החומר ולא בעולם של רוחניות צרופה. את האל המפלצתי בסיפור איוב מטרים האל בציור הבריאה. דמויותיהם של אדם ושל אלוהים ושל איוב ושל אלוהים נמסכות אלה באלה, כאילו אדם הסובל יהפוך לאיוב הסובל, אותו איוב המוחה נגד עצם קיומו הוא כבר בפרק ג'.
הרבה טקסט מופיע בתחריט זה, והוא לקוח ממקומות שונים בספר איוב וכן מהברית החדשה. לציטוט הארוך מפרק י"ט יש משמעות מיוחדת, ובלייק תרגם אותו תרגום שונה מאשר בתרגום של המלך ג'יימס, שממנו שאב בלייק את מקורותיו. בלייק גם נתן לפסוק משמעות שונה מאשר במקור העברי. על-פי בלייק, הגואל יגיע רק כאשר האדם (איוב) ישתחרר מגופו הגשמי ויוכל לחוות את העולם הרוחני, עולם האמת. איוב עדיין לכוד בין השמיים לבין השאול, אך האדמה עצמה, בעצם חומריותה, היא הסיוט שלו.
התמונה הבאה מתוך יצירתו של בלייק שבה נעסוק היא הופעתו המדהימה של אלוהם מתוך הסערה (פרק ל"ח). לא נמצא כאן את האל הזדוני ואת איוב המיוסר. בתחריט זה אלוהים מדבר מתוך סערה דמוית רחם, המזכירה את האל הבורא של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. לא עוד אל מייסר, אלוהים עכשיו מושיט את יד ימינו ומברך. קריאתו של בלייק נוגדת את הטקסט המקראי המתאר אל מתנשא היוצא מתוך הסערה ומעמת את איוב עם אפסיותו.
איוב ואשתו מגיבים בידיהם – הידיים נשואות בתפילה, בעוד שלושת הרעים כורעים, מקופלים באימה. ידיהם המתוחות הן ניגוד מוחלט לשלוות ידיהם ודמויותיהם של איוב ושל אשתו. בדבריו של אלוהים אין אשת איוב או רעיו מוזכרים. גם כאן, לתחריט המרכזי נלווים פסוקים מהתנ"ך, וכאן מופיע הפסוק הפותח את פרק ל"ח ככותרת התמונה – "ויען ה' את איוב מן הסערה".
להפתעתנו, הפסוק הבא – תשובתו הלעגנית של אלוהים לאיוב – מופיע בראש השוליים העליונים בעמוד, כמעט בלתי נראה. מתחת למילים מרחפות מעל לעננים חמש דמויות שזרועותיהן שלובות, על-פי הדימוי "השָם עָבִים רְכוּבוֹ, המהלך על כנפי רוח" (תהילים ק"ד 3).
בשוליים התחתונים הציטוט מוקטן, ונשאלת השאלה, מדוע אין כותרת התמונה מתלווה לתמונה, ועל שום מה האזכור דווקא של מזמור תהילים זה?
למטה, באותו עמוד, מופיעות מילים מספר איוב (פרק ל"ח) המתארות את אלוהים כמוריד הגשם והטל, בקצה התחתון נראה עץ שאת ענפיו כופפה רוח הסערה. את היסודות החידתיים האלה אפשר לראות כפרשנות מחודשת של בלייק לסערה כסמל לטובו של האל ולא כהתגלמות כוחו ועצמתו.
כאן, כמו בתמונות הקודמות, הטקסט שמתחת לתמונה ממקד את הנושא – הנה נא בהמות אשר עשיתי עִמָּךְ (מ' 15). שתי נקודות חשובות עולות מתוך הפסוק: ראשית, המילים "הנה נא" מדגישות את הצורך להתבונן ביצורים אלה ולהרהר בהם; שנית, המילים "אשר עשיתי עמך" קוראות לנו לפרשנות פסיכולוגית, שכן נראה שהבהמה היא חלק מאיוב, האדם. המובאות האחרות, בשוליים, מדגישות את חוסר היכולת של האדם להבין את העולם החיצון.
בתחריט המרכזי, עומדים מלאכים חמורי סבר משני צדי האל "רוכב בערבות". האל הדיכאוני מצביע כלפי מטה, אל העולם שמתחתיו. איוב, אשת איוב והרעים עוקבים אחרי כיוון היד ונראה שהם מתבוננים אל תהום פעורה תחתם.
המפלצות, בהמות ולוויתן, ממלאות שני שלישים מלוח זה. בהמות מתואר כסוס-יאור משוריין, ולוויתן הוא דרקון ים קלאסי. הם תחומים בעיגול דמוי רחם, המזכיר לנו את הפסוקים הראשונים שאמר אלוהים מן הסערה:
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא: בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ: וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם: וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ: (ל"ח 11-8)
במילים אלה נראה שאלוהים מוכיח את איוב, ואומר לו שעד כה הוא היה ממוקד רק במציאות החיצונית והגיב למציאות זו בשביעות רצון או בכעס. מעכשיו, ממשיך האל, על איוב לפנות לפנימיותו ולבדוק מה באמת מניע אותו. על איוב להבין שהיצורים המפלצתיים הללו הם יצריו הקמאיים ואל לו להתכחש להם, אלא לאמצם ללבו, שכן הם היסוד לכל יצירתיות אנושית.
בלייק מייצג את שיאו של תשובתו של אלוהים מענה ה' כאומר שגם אם אין אנו מסוגלים להבין את נסתרות העולם החיצוני או את נסתרות העולם הפנימי, עדיין עלינו להתמודד איתם.
כותרת התמונה האחרונה בסדרה שיצר בלייק היא "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (מ"ב 12) והיא לתמונה על ראשיתו של איוב. נתייחס כאן לשלוש נקודות השוואה בין שתי התמונות – המסגרת החיצונית, הפסוקים והתמונה עצמה.
שתי התמונות מתארות מעמד שמופיע בתוך מסגרת חיצונית שהוא אוהל שבחלקו התחתון מזבח. הפסוק שעל-גבי המזבח בתיאור קימומו של איוב דוחה את חשיבותם של הקרבנות ושל החטא, בהקבלה לתמונה הראשונה בסדרה ששללה את החוק.
משפחתו המחודשת של איוב עומדת כמקהלה, שרה בחדווה ומנגנת, וזאת בהנגדה לתמונה הראשונה בה הם יושבים חסודים, ממוקדים במילה הכתובה ובכלי הנגינה התלויים, אילמים, בענפי העץ. הירח שוקע כאשר השמש זורחת, בהיפוך למוקד התמונה הראשונה, שבה שקיעת השמש מבשרת את העלטה המתקרבת.
הטקסט שמעל לאוהל הוא עכשיו שיר שבח למעשה ידי אלוהים עלי אדמות, בעוד שבתחריט הראשון הציטוט היה של אדיקות פורמאלית, פנייה לאל השמיימי.
את רוב עבודות האמנות על-אודות איוב במאה העשרים יצרו יהודים. אמנם השואה מהווה זרז מרכזי לעבודתם, אך אמנות הנוגעת לאיוב הופיעה כבר לפני השואה והיא מתייחסת גם לנושאים שאין להם קשר לשואה. המכנה המשותף הוא שבעצם מהותו, איוב משקף את העובדה שאיננו תופסים את העולם. עולם האמנות נפתח פתיחה של ממש ליהודים רק במאה העשרים, ורק במאה העשרים אפשר היה לפרש את איוב פירוש חילוני. הטרגדיה של איוב היא טרגדיה של כל אדם ואדם, והמחאה שלו היא הן הרואית והן בלתי נתפסת, בעת ובעונה אחת.
איוב – לפני השואה
בדוגמה הראשונה של איוב המודרני מופיעים סממני התקופה שלנו. אוסיפ זדקין היה בן למשפחה יהודית מתבוללת/מתנצרת מוויטבסק, ומשפחתו הקנתה לו מעט רקע יהודי, אם בכלל. בהגיעו לפריס בשנת 1910, השפיעו עליו הקוביזם מצד אחד, והאומנות הרומית והאפריקנית מצד שני "לחפש את החיים בהפיכתן של צורות לפשוטות". בפסל איוב שיצר בשנת 1914 מעץ בוקיצה מבטא האמן את קשייו האישיים, ואין הפסל אמירה תיאולוגית, פוליטית או פילוסופית. נראה שאין כל קשר בין ארבעת הדמויות – איוב (השרוע על בטנו), שלושת רעיו ואשתו (הגוהרת מעליו) והן משרטטות דיוקן של ניכור מודרני.
"העיר החרבה" הוא פסל ארד שיצר זדקין בשנת 1951 והקדיש אותו לעיר רוטרדם שנהרסה בהפצצות חיל האוויר הנאצי. הדמות בפסל היא דמות איש ללא לב, ואף שהאמן לא קרא לפסל בשמו של איוב, זוהי עבודה איובית, בעלת עצמה גדולה פי כמה מפסל העץ משנת 1914, על האיקונוגרפיה המשותפת להם. בהשוואה לפסל זה, "ייסורי איוב" הוא פסל השקוע בתוך עצמו.
זדקין נפצע במלחמת העולם הראשונה, והפסל "העיר ההרוסה" הוא יצירתו של אדם מבוגר ביותר משלושה עשורים מזה שיצר את "ייסורי איוב", אדם שיש לו ניסיון חיים אותו הוא רוצה להביע. כפי שנראה, הזרועות המושטות אל על דומות לאלה בעבודתו של אברהם רטנר, שהיא בערך בת זמנו של פסל זה. זדקין ורטנר היו בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה.
השואה והשתקפותה באיוב
השואה הייתה החוויה היהודית הקשה והמטלטלת ביותר במאה העשרים. כדי לתת משמעות לזוועות, פנו יהודים וחזרו אל התנ"ך – שם המתין להם ספר איוב. דמותו של איוב הפכה לסמל מרכזי בדו-שיח עם קרבנות השואה, הן בספרות והן באמנות.
אברהם רטנר לחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה הפך לחלק מקהילת הגולים בפריס. הוא שב לארצות הברית בשנת 1940, והצטרף שם לקהילת הגולים והפליטים, בכללם אוסיפ זדקין, שלקחו חלק בחיי האמנות שתססו בניו יורק. השואה מציינת את תחילתה של עבודתו של רטנר בנושאים יהודיים ומקראיים.
בציור זה, משנת 1949, הולך עולם החומר ונהיה מופשט. פניו של איוב נשואות בשאלה, ושמא אף בערעור, על דרכי האל. פצעיו הם קרעי צבע במשולש המופשט שהוא גופו, והוא מוקף להבות אש. הייחוד הוא בזרועותיו, שהן גדולות יחסית לגופו ומורמות למרום. לו ניתן פה לזרועות אלה, היה קולן מרעים ומחריש אוזניים.
זיוה-עמישי-מייזלס כותבת על התפתחותו של רטנר:
… בגרסאות מאוחרות יותר, המחווה הססנית יותר כשהוא שואל את אלוהים מה עולל שכך בא עליו עונשו…. לפצעיו של איוב נוספת משמעות אחרת בציורים שצייר רטנר בשנים 1959-1958, שם מפורק גופו של איוב למִחבר (קומפוזיציה) מופשט של שטחות שצבען כצבע להבה נוטפת דם, והכל על רקע לוהט.
יעקב שטיינהרדט, צייר גרמני מהזרם האקספרסיוניסטי, שב וחזר לנושא איוב לאורך יובל שנים. בעבודתו המוקדמת ובזו המאוחרת, תיאר שטיינהרדט את איוב מודכא ומסוגר. בשנות מלחמת העולם השנייה, ומיד לאחריה, תיאוריו רמזו לשואה ולתחושות המחאה שלו עצמו. רק בתקופה זו הביטו דמויות איוב של שטיינהרדט אל השמיים בפה פעור המערער על אלוהים ומביע חוסר הבנה.
רפפורט, שחי בתקופת השואה, מרבה להתייחס אליה בעבודתו. וכך כתב האמן על יציקת הברונזה שלו, פסל איוב, המוצב בחצר יד ושם:
אני חושב… שלידתה מחדש של [מדינת] ישראל ושל עם ישראל הם הד לספר איוב. עמנו שמר על אמונתו. לא המרנו את אמונותינו ואת הערכים האתיים שלנו, ויצאנו מחוזקים מכל הקשיים שעברו עלינו.
אולם, היו ששאלו אם דמותו של איוב היא דמותו של איש האמונה, אדם בטוח באמונתו או של איש המחאה, המרים ראשו אל על ושואל את אלוהים "למה?"
בניגוד מטריד משהו לדמות איוב הקדוש המעונה, מזה הרעב, דמות המופיעה הן באמנות הנוצרית של ימי הביניים והן באמנות יהודית מודרנית, מתאר ליאונרד אברט פישר את איוב כאיש חסון, תוקפני, שש אלי קרב. מבט זה משקף את תולדות חייו של פישר (שבמהלכם שרת כחיל במלחמת העולם השנייה) ואת העניין שלו בדמויות הרואיות. אולם דימוי זה הוא גם תגובה למה שנתפס כחוסר האונים של היהודים בתקופת השואה ושאיפה לעצב מחדש את הזהות היהודית. שם הציור, "עירום יצאתי" המבוסס על דברי איוב "ויאמר ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב" (א' 21) מתייחס ליהודי הסטואי שהטרגדיה האישית שלו לא שברה את רוחו.
מארק שאגאל צייר את איוב מספר פעמים. בציור זה, משנת 1975, איוב מעורטל למחצה, כפי שהופיע ברבים מהציורים המסורתיים. אך אין הוא מזה רעב ואין כל סימן שמזהה אותו כנציג קדושי השואה. תנוחתו איננה תנוחה טבעית, והוא עומד יחד עם אשתו המחזיקה בידה ספל או קופסת צדקה (פּוּשְקֶה). הקהל (אולי אנשים המכירים את בני הזוג) עומד מולם, ובא לבקרם: "ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל יודעיו לפנים, ויאכלו עמו לחם בביתו, וינודו לו וינחמו אותו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו, ויתנו לו איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד" (מ"ב 11).
דמויות שונות ממלאות את התמונה, ברוח הערבוביה של שאגאל. כך, מלאך מרחף ומעליו מרחפת מגילה פרושה, וכן יש עזים, ישו על הצלב, איש לומד תורה ועוד כהנה וכהנה. אפשר שהמבנה המרכזי של הציור, תנועה מעגלית המורכבת מאיוב, מאשתו ומבני ישראל, היא המפתח לאמירה של שאגאל בעניין איוב – התחדשות ותקווה.
איוב של עדי נס שונה תכלית השינוי מכל מה שראינו עד כה. התמונה היא באזור מוזנח בדרום תל-אביב. החבורה אינה עוד חלק מהשיח התיאולוגי של ספר איוב. שלושת הגברים הללו הם השכנים שלנו, ואולי הם משוחחים על אודות חברם שהגורל המר לו. נראה שהם שקועים יותר בשיחתם מאשר באיוב עצמו. איוב יושב לבד, אבוד, מרושל וחסר ריכוז. זוהי דוגמה אמתית למדרש מודרני שיוצר דו-שיח עכשווי עם הטקסט העתיק.
בסקירה זו של האמנות שנוצרה בהשראתו של ספר איוב, ראינו שתוכנו וצורתו הקשים והמאתגרים של הספר הצמיחו פירושים שונים אלה מאלה בתכלית השינוי. הן האמן והן הכותב מוצאים באיוב את בבואתם הם.
איוב א'
א אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ-עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ; וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים–וְסָר מֵרָע. ב וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. ג וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי-צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד-בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת, וַעֲבֻדָּה, רַבָּה מְאֹד; וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם. ד וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ; וְשָׁלְחוּ, וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, עִמָּהֶם. ה וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם–כִּי אָמַר אִיּוֹב, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם: כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב, כָּל-הַיָּמִים. {פ}
ו וַיְהִי הַיּוֹם–וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב: כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא-את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–מִסָּבִיב: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ–אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ–רַק אֵלָיו, אַל-תִּשְׁלַח יָדֶךָ; וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵעִם, פְּנֵי יְהוָה. יג וַיְהִי, הַיּוֹם; וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן, בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יד וּמַלְאָךְ בָּא אֶל-אִיּוֹב, וַיֹּאמַר: הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת, וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל-יְדֵיהֶם. טו וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם, וְאֶת-הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי-חָרֶב; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ. טז עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר, אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן-הַשָּׁמַיִם, וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ. יז עוֹד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר, כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל-הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם, וְאֶת-הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי-חָרֶב; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ. יח עַד זֶה מְדַבֵּר, וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן, בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר. יט וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת, וַיִּפֹּל עַל-הַנְּעָרִים, וַיָּמוּתוּ; וָאִמָּלְטָה רַק-אֲנִי לְבַדִּי, לְהַגִּיד לָךְ. כ וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת-מְעִלוֹ, וַיָּגָז אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּפֹּל אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ. כא וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה–יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח; יְהִי שֵׁם יְהוָה, מְבֹרָךְ. כב בְּכָל-זֹאת, לֹא-חָטָא אִיּוֹב; וְלֹא-נָתַן תִּפְלָה, לֵאלֹהִים. {פ}
איוב ב'
א וַיְהִי הַיּוֹם–וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְּתֹכָם, לְהִתְיַצֵּב עַל-יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיּוֹב–כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ–יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ. ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ–אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנּוֹ בְיָדֶךָ: אַךְ, אֶת-נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. ז וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵאֵת, פְּנֵי יְהוָה; וַיַּךְ אֶת-אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע, מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ. ח וַיִּקַּח-לוֹ חֶרֶשׂ, לְהִתְגָּרֵד בּוֹ; וְהוּא, יֹשֵׁב בְּתוֹךְ-הָאֵפֶר. ט וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. י וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת-הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת-הָרָע לֹא נְקַבֵּל; בְּכָל-זֹאת לֹא-חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו. {פ}
יא וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי; וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו, לָבוֹא לָנוּד-לוֹ וּלְנַחֲמוֹ. יב וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ; וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. יג וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת; וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו, דָּבָר–כִּי רָאוּ, כִּי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
איוב ג'
א אַחֲרֵי-כֵן, פָּתַח אִיּוֹב אֶת-פִּיהוּ, וַיְקַלֵּל, אֶת-יוֹמוֹ. {פ{
ב וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר.
ג יֹאבַד יוֹם, אִוָּלֶד בּוֹ; וְהַלַּיְלָה אָמַר, הֹרָה גָבֶר.
ד הַיּוֹם הַהוּא, יְהִי-חֹשֶׁךְ:
אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל; וְאַל-תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.
ה יִגְאָלֻהוּ, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת–תִּשְׁכָּן-עָלָיו עֲנָנָה; יְבַעֲתֻהוּ, כִּמְרִירֵי יוֹם.
ו הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל:
אַל-יִחַדְּ, בִּימֵי שָׁנָה; בְּמִסְפַּר יְרָחִים, אַל-יָבֹא.
ז הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ.
ח יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן.
ט יֶחְשְׁכוּ, כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ: יְקַו-לְאוֹר וָאַיִן; וְאַל-יִרְאֶה, בְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
י כִּי לֹא סָגַר, דַּלְתֵי בִטְנִי; וַיַּסְתֵּר עָמָל, מֵעֵינָי.
יא לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת; מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע.
יב מַדּוּעַ, קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם; וּמַה-שָּׁדַיִם, כִּי אִינָק.
יג כִּי-עַתָּה, שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט; יָשַׁנְתִּי, אָז יָנוּחַ לִי.
יד עִם-מְלָכִים, וְיֹעֲצֵי אָרֶץ; הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ.
טו אוֹ עִם-שָׂרִים, זָהָב לָהֶם; הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף.
טז אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן, לֹא אֶהְיֶה; כְּעֹלְלִים, לֹא-רָאוּ אוֹר.
יז שָׁם רְשָׁעִים, חָדְלוּ רֹגֶז; וְשָׁם יָנוּחוּ, יְגִיעֵי כֹחַ.
יח יַחַד, אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ; לֹא שָׁמְעוּ, קוֹל נֹגֵשׂ.
יט קָטֹן וְגָדוֹל, שָׁם הוּא; וְעֶבֶד, חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.
כ לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר; וְחַיִּים, לְמָרֵי נָפֶשׁ.
כא הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ; וַיַּחְפְּרֻהוּ, מִמַּטְמוֹנִים.
כב הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי-גִיל– יָשִׂישׂוּ, כִּי יִמְצְאוּ-קָבֶר.
כג לְגֶבֶר, אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה; וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ.
כד כִּי-לִפְנֵי לַחְמִי, אַנְחָתִי תָבֹא; וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם, שַׁאֲגֹתָי.
כה כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי, וַיֶּאֱתָיֵנִי; וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי, יָבֹא לִי.
כו לֹא שָׁלַוְתִּי, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי; וַיָּבֹא רֹגֶז.
איוב ד'
א וַיַּעַן, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי; וַיֹּאמַר.
יב וְאֵלַי, דָּבָר יְגֻנָּב; וַתִּקַּח אָזְנִי, שֵׁמֶץ מֶנְהוּ.
יג בִּשְׂעִפִּים, מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה, עַל-אֲנָשִׁים.
יד פַּחַד קְרָאַנִי, וּרְעָדָה; וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד.
טו וְרוּחַ, עַל-פָּנַי יַחֲלֹף; תְּסַמֵּר, שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי.
טז יַעֲמֹד, וְלֹא-אַכִּיר מַרְאֵהוּ– תְּמוּנָה, לְנֶגֶד עֵינָי;
דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע.
יז הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק; אִם מֵעֹשֵׂהוּ, יִטְהַר-גָּבֶר.
יח הֵן בַּעֲבָדָיו, לֹא יַאֲמִין; וּבְמַלְאָכָיו, יָשִׂים תָּהֳלָה.
יט אַף, שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר–אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם: יְדַכְּאוּם, לִפְנֵי-עָשׁ.
כ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ; מִבְּלִי מֵשִׂים, לָנֶצַח יֹאבֵדוּ.
כא הֲלֹא-נִסַּע יִתְרָם בָּם; יָמוּתוּ, וְלֹא בְחָכְמָה.
איוב ל"ח
א וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב, מנהסערה (מִן הַסְּעָרָה); וַיֹּאמַר.
ב מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת.
ג אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ; וְאֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי.
ד אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ; הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
ה מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע; אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
ו עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ; אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
ז בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר; וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.
ח וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם; בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.
ט בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.
י וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי; וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
יא וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף; וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.
איוב מ'
טו הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר, כַּבָּקָר יֹאכֵל.
טז הִנֵּה-נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו; וְאוֹנוֹ, בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ.
יז יַחְפֹּץ זְנָבוֹ כְמוֹ-אָרֶז; גִּידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ.
יח עֲצָמָיו, אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה; גְּרָמָיו, כִּמְטִיל בַּרְזֶל.
יט הוּא, רֵאשִׁית דַּרְכֵי-אֵל; הָעֹשׂוֹ, יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ.
כה תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ.
כו הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ; וּבְחוֹחַ, תִּקֹּב לֶחֱיוֹ.
איוב מ"א
י עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר; וְעֵינָיו, כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר.
יא מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ; כִּידוֹדֵי אֵשׁ, יִתְמַלָּטוּ.
יב מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן– כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן.
יג נַפְשׁוֹ, גֶּחָלִים תְּלַהֵט; וְלַהַב, מִפִּיו יֵצֵא.
יד בְּצַוָּארוֹ, יָלִין עֹז; וּלְפָנָיו, תָּדוּץ דְּאָבָה.
טו מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ; יָצוּק עָלָיו, בַּל-יִמּוֹט.
איוב מ"ב
א וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת-יְהוָה; וַיֹּאמַר.
ב ידעת (יָדַעְתִּי), כִּי-כֹל תּוּכָל; וְלֹא-יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה.
ג מִי זֶה, מַעְלִים עֵצָה– בְּלִי-דָעַת:
לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין; נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע.
ד שְׁמַע-נָא, וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר; אֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי.
ה לְשֵׁמַע-אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ; וְעַתָּה, עֵינִי רָאָתְךָ.
ו עַל-כֵּן, אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי– עַל-עָפָר וָאֵפֶר.
ז וַיְהִי, אַחַר דִּבֶּר יְהוָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה–אֶל-אִיּוֹב; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ–כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. {ס} ח וְעַתָּה קְחוּ-לָכֶם שִׁבְעָה-פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל-עַבְדִּי אִיּוֹב, וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם, וְאִיּוֹב עַבְדִּי, יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם: כִּי אִם-פָּנָיו אֶשָּׂא, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה–כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. ט וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי, צֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם יְהוָה; וַיִּשָּׂא יְהוָה, אֶת-פְּנֵי אִיּוֹב. י וַיהוָה, שָׁב אֶת-שבית (שְׁבוּת) אִיּוֹב, בְּהִתְפַּלְלוֹ, בְּעַד רֵעֵהוּ; וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לְאִיּוֹב, לְמִשְׁנֶה. יא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל-אֶחָיו וְכָל-אַחְיֹתָיו וְכָל-יֹדְעָיו לְפָנִים, וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ, וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ, עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-הֵבִיא יְהוָה עָלָיו; וַיִּתְּנוּ-לוֹ, אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת, וְאִישׁ, נֶזֶם זָהָב אֶחָד. יב וַיהוָה, בֵּרַךְ אֶת-אַחֲרִית אִיּוֹב–מֵרֵאשִׁתוֹ; וַיְהִי-לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף-צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת. יג וַיְהִי-לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים, וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. יד וַיִּקְרָא שֵׁם-הָאַחַת יְמִימָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה; וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית, קֶרֶן הַפּוּךְ. טו וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב–בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. טז וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי בָנָיו–אַרְבָּעָה, דֹּרוֹת. יז וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. {ש}
משנה מסכת יומא פרק א
(ו) אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו/א
א"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא ואימא בימי יצחק דכתיב מי אפוא הוא הצד ציד ואימא בימי יעקב דכתיב אם כן אפוא זאת עשו ואימא בימי יוסף דכתיב איפה הם רועים לא ס"ד דכתיב מי יתן בספר ויוחקו ומשה הוא דאיקרי מחוקק דכתיב וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון רבא אמר איוב בימי מרגלים היה כתיב הכא איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב התם היש בה עץ מי דמי הכא עוץ התם עץ הכי קאמר להו משה לישראל ישנו לאותו אדם ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ איוב שמו אלא מעתה ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו' מי הוה אלא משל בעלמא הכא נמי משל בעלמא א"כ שמו ושם עירו למה רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה מיתיבי ימי שנותיו של איוב
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו/ב
אימא כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו מיתיבי שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן בלעם ואביו ואיוב אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי (א"ל) וליטעמיך אליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה והא כתי' ממשפחת רם אלא אינבוי אינבי לאומות העולם ה"נ איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם] אטו כולהו נביאי מי לא אינבוי לאומות העולם התם עיקר נביאותייהו לישראל הכא עיקר נביאותייהו לאומות העולם מיתיבי חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא תנאי היא דתניא רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה שנאמר ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש ואימא בימי דוד דכתיב ויבקשו נערה יפה התם בכל גבול ישראל הכא בכל הארץ רבי נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה שנאמר ותפל שבא ותקחם וחכ"א איוב בימי כשדים היה שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל וכולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מיש אומרים דאי ס"ד מאומות העולם הוה בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך א"ר יוחנן דורו של איוב שטוף בזמה היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו וכתיב שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך אימא בנבואה דכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ א"כ למה זה הבל תהבלו למה לי וא"ר יוחנן מאי דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים דור ששופט את שופטיו אומר לו טול קיסם מבין (עיניך) [שיניך] אומר לו טול קורה מבין עיניך אמר לו כספך היה לסיגים אמר לו סבאך מהול במים א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר מלכת שבא אשה היתה אינו אלא טועה מאי מלכת שבא מלכותא דשבא ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ויען השטן וגו' אמר לפניו רבש"ע שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בד' מאות שקל כסף] לא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' א"ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובאיוב כתיב איש תם וישר ירא אלהים [וסר מרע] מאי וסר מרע א"ר אבא בר שמואל איוב וותרן בממונו היה מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני איוב ויתרה משלו ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה סכת בעדו ובעד ביתו וגו' מאי מעשה ידיו ברכת א"ר שמואל בר רב יצחק כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך מאי ומקנהו פרץ בארץ א"ר יוסי בר חנינא מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם מנהגו של עולם זאבים הורגים העזים מקנהו של איוב עזים הורגים את הזאבים ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך וגו' ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות וגו' מאי הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם א"ר יוחנן מלמד
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א
מעין העולם הבא עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים וגו' עוד זה מדבר וזה בא ויאמר כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום וגו' עוד זה מדבר וזה בא ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפול על הנערים וגו' ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו וגו' ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב וגו' ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ [וגו'] אמר לפניו רבש"ע שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה ולא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא (על) [אל] פניך יברכך ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמור ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב וגו' אמר רבי יצחק קשה צערו של שטן יותר משל איוב משל לעבד שאמר לו רבו שבור חבית ושמור את יינה אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב ויצא השטן מאת פני ה' הוא יצר הרע כתיב התם רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [רק אליו אל תשלח ידך] הוא מלאך המות דכתיב (רק) [אך] את נפשו שמור אלמא בדידיה קיימא א"ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו אמר רבא בשפתיו לא חטא בלבו חטא מאי קאמר ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפו מי הוא אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כנגד השטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע רבי אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו רבי יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה הוה אזיל שדי שמיה עילווה והוו אתו נסבי לה לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד אמר רב עפרא לפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו אמר רב עפרא לפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה אמר רבא מכאן שכפר איוב בתחיית המתים אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם אמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו בסערה חרף דכתיב אשר בשערה ישופני אמר לפניו רבונו של עולם שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב בסערה השיבוהו דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר [וגו'] אזר נא כגבר חלציך (אשאלך) [ואשאלך] והודיעני אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי מי פלג לשטף תעלה [וגו'] הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי מאי משמע דהאי תעלה לישנא דדפוס היא אמר רבה בר שילא דכתיב ויעש תעלה כבית סאתים זרע ודרך לחזיז קולות הרבה קולות בראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור יעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/ב
ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי [איוב] לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל (וכתיב כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב) אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו ויבאו איש ממקומו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו מאי ויועדו יחדו אמר רב יהודה אמר רב מלמד שנכנסו כולן בשער אחד ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי מנא הוו ידעי איכא דאמרי כלילא הוה להו ואיכא דאמרי אילני הוה להו וכיון דכמשי הוו ידעי אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן לדידך דאמרת רבייה באה לעולם מפני מה לא נכפלו בנותיו של איוב אמר לו נהי דלא נכפלו בשמות אבל נכפלו ביופי דכתיב ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך ימימה שהיתה דומה ליום קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה קרן הפוך אמרי דבי רבי שילא שדומה לקרנא דקרש מחייכו עלה במערבא קרנא דקרש לקותא היא אלא אמר רב חסדא ככורכמא דרישקא במיניה שנאמר כי תקרעי בפוך
תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט/ב
רב גידל אמר, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. אמר ליה אביי, לרב דימי ודילמא שגידלו בשם המפורש. אמר ליה אין אומרים שם המפורש בגבולים ולא והכתיב ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ואמר רב גידל שגדלו בשם המפורש הוראת שעה היתה ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור אמר רב ואיתימא רבי יוחנן בייא בייא היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודת כוכבים שנאמר ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא שנאמר ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה במערבא מתנו הכי רב גידל אמר גדול שגדלו בשם המפורש ורב מתנא אמר האל הגדול הגבור והנורא והא דרב מתנא מטייא לדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה
מכילתא פרשת בחדש פרשה י
לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. רבי ישמעאל אומר דמות שמשיי המשמשין לפני במרום לא דמות מלאכים ולא דמות אופנים ולא דמות כרובים. ר' נתן אומר לא תעשון אתי שלא תאמר עושה אני כמן דמות ואשתחוה לו ת"ל לא תעשו לכם ושמרתם מאד. רבי עקיבא אומר לא תעשון עתי כדרך שאחרים מנהגין במדינות כשהטובה באה אליהם הם מכבדין את אלהיהם שנא' חבקוק ב' על כן יזבח לחרמו. וכשהפורענות באה עליהם הם מקללין את אלהיהם שנא' ישעיה ח' וקלל במלכו. אבל אם אביא עליהם הטובה יתנו הודאה וכשאביא עליהם יסורים יתנו הודאה. וכן דוד אומר תהלים קט"ז כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. וכן איוב אומר איוב א' ה' נתן ויי' לקח יהי שם ה' מבורך על מדה טובה ועל מדה פורענות. מה אשתו אומרת לו שם ב' עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות. וכן הוא משיב שם כדבר אחת הנבלות תדברי. ואנשי דור המבול שהיו כעוררין בטובה וכשבאה עליהם פורענות קבלו אותה בעל כרחם. ואנו שהיינו נאים בטובה לא נהיה בפורענות לפיכך אמר כדבר אחת הנבלות תדברי. ועוד שיהא שמח אדם ביסורין יותר מהטובה שאפי' אדם עומד בטובה כל ימיו אינו נמחל לו העבירות שבידו ומי מוחל לו העבירות הוי אומר היסורין. רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר משלי ג' מוסר ה' בני אל תמאס וגו' מפני מה שם כי את אשר יאהב ה' יוכיח אמרת בוא וראה מי גרם לבן זה לרצות את האב הוי אומר ייסורין. רבי אומר דברים ח' וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו וגו'. רבי יונתן אומר חביבין יסורין כשם שברית כרותה לארץ כך ברית כרותה ליסורין שם ה' אלהיך מייסרך שם כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. רבי שמעון בן יוחאי אומר חביבי' יסורי' ששלש מתנות טובות נתנו לישראל ואומות העולם מתאוין להם ולא נתנו להם אלא בייסורין. ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה דכתיב משלי א' לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה תהלים צ"ד אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. ארץ ישראל מנין דכתיב דברים ח' ה' אלהיך מיסרך ואומר שם כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא מנין דכתיב משלי ו' כי נר מצוה ותורה אור וגו'. ואמרת אי זה דרך שמביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר אלו יסורין. ר' נחמיה אומר חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין כך יסורין מרצין בקרבנות מהו אומר ויקרא א' ונרצה לו לכפר עליו בייסורין מה הוא אומר שם כ"ו והם ירצו את עונם. ולא עוד אלא שהייסורין מרצין יותר מן הקרבנות מפני שהקרבנות בממון והייסורין בגוף וכן הוא אומר איוב ב' עור בעד עור. כבר היה רבי אליעזר חולה ונכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ורבי יהושע ור' אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא נענה רבי טרפון ואמר טוב אתה ישראל מגלגל חמה הא למדת שחביבין ייסורין:
אלהי כסף ואלהי זהב. למה נאמר לפי שהוא אומר שמות כ"ה ועשית שנים כרובים זהב אמר הריני עושה ארבעה תלמוד לומר אלהי כסף אם הוספת על שנים הרי הם כאלהי זהב. אלהי כסף למה נאמר והלא כבר נאמר אלהי זהב ומה תלמוד לומר אלהי כסף לפי שמצינו כל כלי בית עולמים שאם אין להם של זהב עושים אותו של כסף שומע אני אף כרובין כן תלמוד לומר אלהי כסף הא אם אינו נותן של זהב הרי הם כאלהי כסף:
מדרש רבה בראשית פרשה יט פסקה יב
(יב) ויאמר האדם האשה אשר נתתה וגו' הה"ד (איוב ט) אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי. אמר, איני כאותו שאמר האשה אשר נתתה עמדי וגו', הוא שמע לדברי אשתו. אבל אני לא שמעתי לדברי אשתי. א"ר אבא בר כהנא, דינה אשתו של איוב היתה. על כן אמר לה (שם ב) כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים. אקבל אין כתיב כאן אלא נקבל: נאים בטובה ולא נאים בפורענות. אתמהא (שם) בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא
א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל אר"ש בן לקיש אדה"ר לא נטרד מגן עדן עד שחירף וגידף הה"ד (ישעיה ה) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל גירני חייבני והטעני גירני היך מה דאת אמר (תהלים פט) לא ישיא אויב בו חייבני היך מה דאת אמר (דברים כד) כי תשה ברעך הטעני כמה דאת אמר (ד"ה לב) אל ישיא אתכם חזקיהו:
מעין גנים – מסנות
ותאמר לו אשתו עדך מהזיק בתמתך ברך אלהים ומת. אמ׳ התרנום ואמרת ליה דינה אנתתיה: ברך אלהים ומת. כיון שראת אותו מצטער ביותר, אמרה לו בכנוי ברך אלהים כלומר הטיה דברים כלפי מעלה. אולי יפרע ממך במהר, ולא תצטער כל כך. התרג׳ אמ׳ ברך מימרא די״י ומות – לא תרגם אותו כמו שתרגם אם לא על פניך יברכך (איוב א יא) דאמר ביה ירגזגך.
ויש אומרים שאמרה לו, התודה לפני הקב׳׳ה ותן לו תודה, ולא תוחיל ותאריך גססתך שיעביר ממך הייסורין: ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי נם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל? בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. כדבר אחת הנבלות) מיכן אנו למדין שדינה אשת איוב היתה, כתיב הכא כאחת הנבלות וכתי׳ התם כי נבלה עשה בישראל (בראשית לד ז): נם את הטוב נקבל. יג) אמ׳ ר׳ אבא אקבל לא נאמר, אלא נקבל, נאים בטובה ולא נאים בפורענות. טבתא דאלהא נקבל ובשתא לא נקבל. יד) ר׳ שמעון אומ׳ נם את הטוב – מה אם כל מדה טובה שאין הבריות יכולים לעמוד בה אלו מורדין בו, מתוכה עמדתי בה ולא מרדתי; מדת פורענות שהיא באה ומכבשת את הבריות אינו דין שאעמוד בה ולא אמדוד. מלמד שהצדיקים שמחין במרת פורענות בדרך שהם שמחים במדת טובה: בכל זאת לא חטא איוב. כלומר עם כל אלה הייסורין שבאו עליו בגופו לא חטא ולא הרהר אחר