אלפבית

בחלק גדול מן העולם, השפה הכתובה היא כמו אוויר – אין אנו נותנים את דעתנו אליה, למרות שהיא חיונית לחיינו.
אך התפתחות מערכת הכתיבה שלנו, האלפבית, הייתה תהליך ארוך ומורכב. תהליך זה נמשך גם כיום, ולמעשה מעצב את הדרך שבה אנו חושבים ומתקשרים. לעניין שלנו בתהליך יש שני מוקדים:

1. תפקיד האלפבית בבריאה וביצירתיות ביהדות.
2. אותיות האלפבית באומנות, במיוחד, אך לא רק, כתגובה לדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, 1)

ציורי המערות המפורסמים מן התקופה הפלאוליתית שהתגלו במאה התשע-עשרה בצרפת ובספרד הם למעשה אבי אבות הכתב. אף שאין אנו יודעים מה המטרה המדויקת של אותם ציורים, ברור שיש בהם תפיסה סימבולית – ציור של סוס מסמל ומייצג באופן כלשהו את הסוס עצמו.
השלב הבא בהתפתחות הכתיבה הוא הפיקטוגרם – תיאור מסוגנן יותר של האובייקט לעומת תיאורו הטבעי. לדוגמה * כסמל המייצג את השמש. את הפיקטוגרמים פיתחו השוּמרים ויורשיהם הבבלים  לכתב יתדות שבו כל סימן ייצג הברה. בכנען, הפכו הפיקטוגרמים לעיצורים בודדים שהיוו את הבסיס לאלפבית של השפה העברית וגם לאלה של היוונית והלטינית.

שימו לב במיוחד לדמיון החזותי ולהבדלים בין הסימנים השונים לאותיות א, ו, מ ו-ע בסוגי הכתב השונים.
כשם שאלפא הוא הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת כוכבים, כשם שאלפא ואומגה מסמלות התחלה מוחלטת וסוף מוחלט, כך גם האות א היא המקור של העניין המיוחד והיוצא דופן של המיסטיקה היהודית באלפבית העברי. היעד איננו לוליינות קליגרפית, אלא יצירה של מערך סמלים שעל פיו אנחנו יכולים לראות, לשמוע ולכמת קשר אישי עם אלוהים
למיסטיקה היהודית יש הרבה מן המשותף עם מיסטיקות של דתות אחרות, אך היא נבדלת מהן בחשיבות שהיא מעניקה לדברי האלוהים, כפי שיצאו מפיו וכפי שהם כתובים בתורה. ועל כך כתב גרשום שלום:

עצם העובדה שדבר האל נשמע באמצעות השפה האנושית, הן בשמיעה והן באופן לשוני, היא אחת המורשות החשובות ביותר שהנחילה היהדות לדתות העולם." – "שם ה' והשיטה הלשונית של הקבלה", דיוגנס 79 (1972) 60

לדידה של המיסטיקה היהודית, כל מטרתה של השפה היא למסור את דבר אלוהים. האמורא ריש לקיש ביטא רעיון זה, של הקשר בין הבריאה להתגלות, במדרש על כינויי הימים בבראשית א', שם הם קרויים פשוט יום אחד, יום שני, וכך עד "יום השישי":

דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השישי; ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (בבלי שבת פ"ח, ע"א).

המדרש קושר בין היום השישי לבריאה לבין היום השישי בחודש סיוון, חג השבועות, שהוא יום מתן תורה, וכך מזהה את הבריאה עם ההתגלות.
רבי מנדל טורום מרימנוב (נפטר 1814) שהתעניין במה שנשמע בפועל בהר סיני, סבר שההתגלות הייתה אתגר שמיעתי ולשוני. כיצד נשמע אלוהים? הוא הגיע למסקנה שישראל שמע רק את האות הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, דהיינו את האות א במילה אנוכי. אך א, ללא כל תנועה נלווית, אינה משמיעה כל צליל! גרשום שלום מסביר שכוונתו של מנדל טורום הייתה שהאות א מציינת את המקור של כל הצלילים שיבוטאו בהתאמה, "הצליל הפוטנציאלי של הגרון השמימי, כפי שהיה נשמע לפני שעמד לדבר". דמיינו שאתם שומעים רק א, האפשרות החבויה בכל צליל. בדרך זו, רבי מנדל שינה את ההתגלות בסיני להתגלות מיסטית "מלא במשמעות אינסופית אך ללא משמעות מסוימת".
האות א היא שיאו ההולם של הסיפור הבא, המתייחס לדרך שבה אלוהים השתמש באותיות לברוא את העולם:

האותיות (שהמספר העניק להן תכונות אנושיות) התחרו זו בזו על המקום הראשון בבריאה – כלומר, על מי יזכה להיות האות הראשונה בתורה. כל אחת הציגה את עצמה כהתגלמות של תכונה חיונית לבריאה, החל מהאות ת, האות האחרונה באלפבית והאות הפותחת את המילה תורה. הקדוש ברוך הוא הגיב לכל תכונה חיובית בציון תכונה שלילית. כך הפכה האות ת, הנראית כמו X בכתב העברי הקדום,  לתווית המסמנת אדם הנידון למוות. כאשר לבסוף מגיע תורה של האות ב, הפותחת את המילה ברכה, לא נמצאה לה תכונה שלילית אפשרית. על כן מתחילה התורה במילה בראשית ובאות ב. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. האות א הצנועה והשקטה, האות האחרונה ברשימה, קיבלה כפרס תנחומים את המקום השני, ונבחרה לפתוח את המילה הראשונה בעשרת הדברות – אנוכי. וכך, הפכה א, שהייתה ממלאת המקום, לכוכב ההתגלות.

הסיפור, אם כן, הוא ביטוי לטבעו הגורלי של כל אחד ממרכיבי התורה (כולל גם הרווחים בין האותיות), מכיוון שהתורה היא התכנית האלוהית לעולם. האותיות מייצגות את היחידות הבסיסיות של התורה, האטומים והמשמעות של העולם, ולכן חיוני שהתכנית  תתחיל בצורה חיובית, בברכה.
שלום ממשיך ומסביר את המובן מאליו, משהו שככל הנראה מעולם לא נִתנה דעתנו עליו: שהתנועות הן המאפשרות לנו לבטא מילים. התנועה היא הנשימה המחברת בין העיצורים. היא כמו המנוחה או ההפסקה בין תווים במוזיקה המאפשרת לנו לשמוע את המוזיקה. נשימה זו, אוויר זה, אומר שלום, היא בברור נשימתו של אלוהים (ורוח אלוהים, מרחפת על פני המים, בראשית א' 2). אהה, אלוהים משחק במחבואים בין התנועות! כדי להסדיר את הטיעון מזכירים לנו ששמו המפורש של אלוהים, יהוה או אהיה (שמות ג 12, 14), מורכב רק מאותיות נשימה (תנועות), רצף של נשיפת אוויר שאינו ניתן לביטוי. ארבע האותיות האלה בעברית –  י, ה, ו, א  – היו במקור עיצורים שתפקדו כתנועות מאות שנים לפני ששיטת הניקוד הטברני המוכרת לנו היום נכנסה לשימוש במאה התשיעית לספירה.

הספירות הן גם דרך להמחשת הקשר בין אלוהים והאדם, המסתורין הבסיסי של עולם הקבלה – כיצד יכול להיות קשר בין מה שהוא לגמרי רוחני ובין הגשמיות היומיומית? מערכת  הספירות היא תמונה של התהליך ההדרגתי של הירידה מהרוחני אל הגשמי. בתמונות המופיעות למטה, הספירות מצוירות כגפים של עץ (משמאל) ובצד ימין בתור גפיים אנושיות.

כשם שמנדל טורום התעניין במה ששמענו בסיני, כך שואל רבי פנחס: מה ראינו בהר סיני? וכך מצטיירים הדברים בתלמוד הירושלמי (שקלים כ"ה, ע"ב):

אמר ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לוי: התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא: אש מובללת באש, חצובה מאש ונתונה מאש דכתיב מימינו אש דת (דברים לג, 2).

הדפס זה של בן שאן הנקרא "אלפבית הבריאה" הוא המחשה מרשימה של "אש שחורה על אש לבנה". אש לבנה היא האור, נוכחות ה'. אש שחורה היא חושך, הרקע ההכרחי לראיית הצורות המשתנות של האור. תופעה זו מתבטאת במיסטורין של האלפבית כדלהן: הסופר סת"ם יושב לפני הקלף הלבן וחלק. מופקד על מלאכת הקודש של העתקת דבר ה', הוא כותב אותיות שחורות על המצע הלבן. ופתאום, השטח הלבן שאין לו צורה הולך וקורם עור וגידים סביב האותיות השחורות. נוכחות ה', האש הלבנה, מתגלית כתוצאה מתיחומה על ידי האש השחורה, האותיות. השורה התחתונה: ה' (האש הלבנה) זקוק לנו (מעשה האדם, האש השחורה), כדי שנוכחות ה' תושג אך אופן חלקי. עיון מדוקדק ביצירתו של שאן, כמו עיון מדוקדק בתורה, מאפשר התמקדות הן בשחור והן בלבן, כביטויים לדבר ה'.

אחד מהלוחות שציירה זקהיים עוסק במתן תורה בהר סיני. משה והלוחות מתגמדים אל מול הרי סיני העצומים. השכינה מרחפת מעליו, מוצגת כעמוד ענן שצורת האות א לו. כך, האות הדוממת הראשונה של המילה הראשונה של הדיבר הראשון, מקבלת הבעה חזותית. באמצעות השימוש המורכב שלה בטכנולוגיית צילום מתקדמת, משלבת זקהיים שני מאפיינים עתיקים של האומנות היהודית – סיפור וסמל.
באופן ציורי, האות א מורכבת מאות י עליונה ומאות י תחתונה המחוברות באמצעות ו אלכסונית. את האות י העליונה אפשר לראות כמייצגת את אלוהים, מכיוון שזוהי האות הראשונה של השם המפורש. את האות י התחתונה אפשר להבין כדמות אנושית שנוצר בצלם האלוהים. את האות ו (שהיא גם המילה והחפץ וָו, ותפקידה הדקדוקי לחבר) ניתן לפרש כדרך בה אנו מתחברים אל האלוהים.

שרירי ידי מתכווצים ומתקשים כשאני מנסה לתפוס את התנועה הקלה הזאת. כשאני מרפה, הדימוי הופך פשוט יותר. כל כך אני מתקשה בניסיון לתפוס את אלוהים. לו רק יכולתי להרפות ולתת לאור להגיע ולהגיה אליי.
כל י שונה אך ניכרת לכשעצמה. אולי אלוהים הוא זהה, אך כל אחד מאתנו רואה אחרת. ואולי אלוהים שונה לכל אחד מאתנו כדי שנוכל להכיר אותו מהמקום בו אנו מסוגלים להגיע להכרה זו.
גם כשאני לא מרוצה, ייתכן שאחרים יבינו את כוונתי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בטעויותיי. אולי אפשר לזהות את אלוהים בהצלחותיי.
לכתוב – זוהי פעולה של היחיד. להתכוון – זוהי פעולה של הקהילה כולה. ללא הכוונה, אין כתיבה. ללא כתיבה, אין כוונה.