הארון ובית המקדש

כבר בשנת 1872, נתגלו רמזים ראשונים של מבנים – מעוטרים בציורי קיר – המבצבצים מעל צוק הנשקף על פיתול של נהר הפרת העליון, כחצי הדרך בין בירות לבגדד. בשנת 1920 זוהה האתר בוודאות  כדורה (Dura) הידועה גם כאירופוס במקורות היווניים. דורה אירופוס היא עיירת  מבצר רומית הבנויה על גבי הריסות ישובים פרתיים והלניסטיים קדומים יותר. בחפירות המרתקות התגלו למעלה מחמישה עשר מקדשים ברחבי העיר, אולם הגילוי הסנסציוני היה בשנת 1932: משלחת משותפת לאוניברסיטת ייל שבארצות הברית ולאקדמיה הצרפתית לכתובות ולמכתבים חשפה בית כנסת שקירותיו מכוסים בתמשיחי קיר ססגוניים ונועזים, ובהם דמויות אדם. בית הכנסת תוארך לשנים 256-244/5 לספירה.
יד המקרה היא ששימרה את הציורים האלה.

עד לגילויים של ציורי הקיר בבית הכנסת בדורה אירופוס לא הייתה כל עדות לציור פיגורטיבי (כלומר, ציור המראה דמויות אדם) באמנות היהודית העתיקה. לפיכך, לציורים אלה חשיבות גדולה  לתולדות האמנות, וכן לחקר היהדות ויחסיה עם הנצרות מחד גיסא, ומאידך גיסא, עם תרבויות הכלאיים במערב ובמזרח – התרבות הרומית והתרבות הפרסית. העיטורים הפיגורטיביים בדורה אירופוס מורכבים, ורמת מורכבות דומה כזו אינה מופיעה באמנות הנוצרית אלא במאה החמישית. מובן שתגלית זו ערערה תיאוריות מלומדות וסדורות: האם האמנות הנוצרית יונקת מאמנות יהודית קדומה שאבדה ואיננה? (Weitzmann, K. and H. Kessler) האמנם שללה היהדות הרבנית "פסל ומסכה" באופן מוחלט בתקופה זו, כפי שסברו החוקרים? האם  אמנם הייתה יהדות רבנית זו נורמטיבית? השאלות הללו, והתשובות להן, הן נושא הדיון שלנו.

הגעת לעיירת הספר דורה אירופוס. שחרית של שבת בשנת 244, ואתה, נוסע יהודי, עומד על ספו של בית הכנסת החדש.  לאחר שעברת  את החצר הקדמית ואת שורת חדרי כניסה ואתה מוצא את עצמך עומד באולם רחב ממדים, שאורכו 15 מטרים ורוחבו 8 מטרים. קירות האולם מכוסים בציורי קיר ססגוניים המתארים אירועים מקראיים, הכל בגודל טבעי. באמצע הקיר המערבי, כפי שצפוי, נמצא ארון הקודש – גומחה שראשה עטור בדוגמת צדף צבעוני.

מעל לארון הקודש מצויר בית המקדש, כשמצדו האחד מנורה ומצדו השני ציור העקידה. מצדי הארון מופיעים  סיפורי התנ"ך האהובים עליכם, סיפוריהם של משה, של דויד, של אליהו ושל מרדכי. הרושם הכללי הוא של צבעוניות מרהיבה, יופי, גאווה ורווחה כלכלית. (ראו את התיאור הנרגש של חשיפת בית הכנסת). אתם מתקרבים אל הקיר ומתחילים להתבונן בפרטים. מה מספר לכם בית הכנסת הזה? לאט לאט אתם מגלים שהדמויות אינן אקראיות, ושהדגש הוא על פאר ועל מעשי נסים.
מהר מאוד עמדו הארכיאולוגים על כך שהמוטיבים בבית הכנסת הם מקראיים, אולם רק לאחר זמן החלו החוקרים נותנים דעתם לכך שהדמויות והסיפורים כפשוטם, אלא כפי שהם משתקפים במדרשים שחלקם מוכרים לנו וחלקם אבדו. כך או כך, אנשי דורה אירופוס תמיד דמיינו את הנושאים המקראיים  בהתאם למציאות שלהם – וזוהי דרכו של מדרש.
חוקרים זיהו שני נושאים מרכזיים בציורים שבבית הכנסת בדורה אירופוס – הישרדות פיסית והמשכיות רוחנית, המתמזגות זו בזו וחופפות זו לזו. במקומות אחרים באתר זה דנו בנושא ההישרדות, כמו בסיפור משה שנמשה ממי היאור, בתיאור יציאת מצרים, וכן בסיפורי אליהו. בנושא ההמשכיות דנו בתמונות על הבאר הפלאית במדבר ובתמונת הסנה הבוער, כאשר סיפורי העקידה, משיחת דוד למלך, ותמונת דוד כמשיח מגשרים בין שני הנושאים.
נפנה עכשיו לפס סיפורי נרחב – סיפורי ארון הברית ומסעותיו. ציורים אלה מופיעים שוב ושוב לאורך כל הפס המרכזי של הקיר המערבי והקיר הצפוני. מדוע ניתן לסיפורים אלה מקום כה חשוב?
לדעתנו, סיפורי הארון גורמים לזהות בין חייהם של יהודי דורה אירופוס לעבר המקראי. הציורים אומרים שהמשכן/המקדש הם כמו בית הכנסת שלנו, ארון הברית הוא כמו ארון הקודש שלנו, ומשה הוא כמו רב הקהילה שלנו.

הקהילה צופה אל ארון הקודש שבקיר המערבי, כיוון ירושלים. מעל לגומחת התורה, ומשני צדדיה, הם רואים פס ציורים שבהם מופיעים, שוב ושוב, מקדשים וכלי המקדש, ובכללם ארון הברית.
במבט משמאל לימין אנו מזהים את תמונת נסי המים ובה עוד אחד משפע המופעים של משה בבית הכנסת. לימינו מצויר אהרון, דמות מרשימה ששמה כתוב בכתב יווני, עומד בתוך מכלול מבנים ואתו עוד אנשים ושלוש חיות. בהמשך עומד משה כשמעליו השמש, הירח, והכוכבים. בצד ימין (למעשה בקיר הצפון של בית הכנסת) נראה קרב אבן העזר (שמואל א  ד) שבו נפל ארון הברית בידי הפלשתים. הסיפור נמשך בתמונה הבאה, על קירו המערבי של בית הכנסת, בחזרתו הנסית של הארון אל בני ישראל, ושמאלה לציור זה, ניצב לו מקדש מסתורי, יציב וסגור. לבסוף אנו פוגשים את משה הקורא מתוך ספר התורה, כאשר הארון לצדו.
שימו לב שאנחנו קוראים את הציורים מהחוץ פנימה, כאשר הסיפורים בשני הצדדים נעים לכיוון המרכז, הלא הוא ארון הקודש של בית הכנסת.

פס הציורים האמצעי נוגע נגיעה עמוקה ונרחבת בנושא אחד בלבד – מסעות הארון. מדוע נושא זה מרכזי כל כך לאנשי הקהילה? מדוע אנו רואים לפחות חמישה ארונות מצוירים על קירות בית הכנסת? חיפוש התשובות לשאלות אלה יוביל אותנו לבדיקה של יסודות אחדים של הציורים בפס זה.
בטיפול בנושא המסע במדבר המופיע באתר זה, אנו דנים במרכיב הראשון בפס הציור שלפנינו – ציור נסי המים – תצרף מסתורי שהוא מדרש חזותי. הציור הסמוך לו, שבו מופיעה דמותו של אהרון, אף היא מורכבת ומסתורית כציור נסי המים.

למרות נוכחותו הבולטת של אהרון, לא ברור אם תמונה זו מרמזת לאירוע מסוים, ואם כן, באיזה אירוע מדובר. אנו רגילים להבין תמונות בעזרת מוסכמות של זווית ראיה (פרספקטיבה) שנקבעו בתקופת הרנסאנס, אך מוסכמות אלה אינן חלק מהעולם האמנותי בדורה אירופוס, וחסרה לנו נקודת אחיזה. בנוסף, האמן או האמנים מדורה אירופוס ציירו את התמונות המקראיות מתוך המציאות שלהם, ומציאות זו זרה לנו. ועם כל זאת, החוקרים הסיקו שהציור מתאר את המתחם המקודש של המשכן בעת מסעי בני ישראל במדבר ואת אוהל מועד במרכזו. את הגדר החיצונית של המתחם, העשויה עורות עִזים, מייצגים כאן שלושה שערים קבועים בחומת האבן בחלק התחתון של התמונה. וילון מכסה חלקית את הדלת האמצעית, התואם את התיאור המקראי "ולשער החצר מסך… מעשה רוקם"  (שמות כ"ז 16). שלושת החיות ואחת הדמויות עומדות משני צדדיו של קיר זה, על משטח ורוד כהה יותר, ללמדנו שהם עומדים מחוץ למתחם המקודש. החלק העליון של הציור חושף בפנינו את מראהו של פנים המתחם.
המקדש המקורה הוא אוהל מועד. אף שהוא דומה למקדש כפי שהוא מיוצג בכל הציורים בבית הכנסת, הוא קטן יחסית, אין לו יסודות והוא מונח על גבי האדמה, דוגמת אוהל. דפנות המבנה צבועים חום שהוא צבען של עורות העזים ממנו היה עשוי.
כלי המשכן, ובהם המנורה בעלת שבעת הקנים, עומדים מחוצה לאוהל שכן אין לו לאמן דרך אחרת להראות לנו את מה שבאוהל פנימה. בתוך האהל אנו רואים חפץ שחלקו מצועף, והשוואה לציורים אחרים בבית הכנסת מלמדת שזהו ארון הברית (ראו להלן).

יש חוקרים שרואים בציור זה תיאור של משיחת אהרון ובניו לכהונה (ויקרא ח), ואילו אחרים רואים בו את חנוכת המשכן (שמות מ', במדבר ז'). לדעתנו נכון להבין ציור זו כמתכתב עם שכנו משמאל – ציור נסי המים, ולראות בשניהם יחידה אחת המתארת שתי זוויות ראיה חלופיות של המשכן. ראיה אחת, זו המתייחסת לנסי המים, מתמקדת בתפקידו המשפטי והנבואי של המשכן, המקום בו שוכנת התורה שהיא "מקור מים חיים". הציור השני, זה שבו מופיעה דמותו של אהרון, מייצגת את תפקידו הפולחני של המשכן, מקום הקרבת הקורבנות והמקום שהוא תחומם של הכוהנים.

שתי התמונות הן מעשה תצרף של טקסטים מקראיים שונים ולשתיהן אותו מבנה רבוע, על אף ההבדלים ביניהם. אוהל מועד הוא בניין בעל גג רעפים והוא עומד במרכזה של כל אחת מהתמונות. פתח האוהל מקיף את המנורה כמסגרת, בעוד כלי קודש אחרים נראים לידה. בשתי התמונות עומדת דמות גדולה ליד האוהל ודמויות קטנות יותר פזורות מסביב. ועם זאת, יש גם הבדלים ניכרים בין שתי התמונות.
ציור נסי המים מתאר את אוהל מועד בתוך המחנה הריבועי שהקים עם ישראל במדבר, ואילו ציור המשיחה מתרכז אך ורק במתחם המקודש שצורתו מלבנית והאוהל במרכזו. המדרשים תופסים את מקורות המים הנסיים עליהם מסופר בספר שמות ובספר דברים כמסמלים את התורה, שמעיינותיה זורמים מהמשכן אל כל אחד מהשבטים. משה, מטהו בידו, לובש גלימה יוונית (הִימָטִיוֹן) המציינת אותו כמורה וכמחוקק. בציור המשכן עוטה אהרון את הבגדים המיוחדים לכוהן הגדול (כולל המטה המצויץ המתמזג עם הפס האמצעי בגלימתו) והוא חונך את המשכן, כשהמוקד הוא ההיבט הפולחני. העמדתם של משה ואהרון זה מול זה מקובלת הן באמנות היהודית והן בזו הנוצרית לאורך הדורות.

ברם, לציורים של המשכן יש כוונות מנוגדות: באמנות הנוצרית הכנסייה מחליפה את המשכן והמקדש, ואילו בציור בדורה אירופוס, בית הכנסת עצמו הוא יורשו האמתי של המשכן. כאן בית הכנסת והקהילה היהודית הם ישראל האמתי.
שלא כמו בציור נסי המים, ארון הברית מופיע פה בתוך האוהל, ובמקום שנים עשר ראשי השבטים ואוהליהם בציור נסי המים, נראים בציור המשכן חמישה לויים ושלושה בעלי חיים שיועלו לקרבן והם המעטרים את מרכז התמונה. אנו סבורים ששלושת הדמויות העטויות ארגמן מסמלים את משפחות שבט לוי – גרשון, מררי וקהת ושהדמויות בגלימות התכולות הן שני בניו של אהרון שנותרו בחיים – אלעזר ואיתמר המלווה את אביו, משמאל, מפקח על הקרבת הפרה האדומה (במדבר יט 3). שולחן לחם הפנים שליד המנורה בציור נסי המים הופך למזבח בתמונת המשכן.
למרות קווי הדמיון ולמרות הניגודים נותרת בעינה השאלה האיקונוגרפית: מדוע הופך המשכן שהוא מבנה נייד ומתקפל למבנה קבע מקורה ובעל עמודים בציורי דורה אירופוס? תמורות אלה הן חלק מקסמו של המדרש, וכדרך קוסמים, נמשיך להחזיק אתכם במתח עוד זמן מה, עד להסבר. בינתיים, אנו ממשיכים ובוחנים ציורים אחרים בפס זה.

על קירו הצפוני של בית הכנסת נמשך סיפורו של הארון/המשכן. למרבה הצער, החלק הצפון-מזרחי של הקיר ניזוק ממים, וקשה לזהות את הציור הראשון בפס. הציור הראשון שאכן ניתן לזיהוי מתאר את מפלתו של עם ישראל באבן העזר, שם שבו הפלשתים את הארון (שמואל א, ה, 1). צדו הימני של הציור גועש מהמון החיילים והפרשים ההורסים בזעם מכל הבא ליד. האם לא תמוה שהן הטקסט המקראי והן הציור מתמקדים בתבוסה ובהשפלה שבלכידתו של ארון הברית? מדוע לזרות מלח על הפצעים? את התשובה לשאלות אלה אנו מחפשים בציור הבא.

מהי העדות לתפקידו של אלוהים בחלק השני של ציור זה?
בצד שמאל של התמונה נראות חמש דמויות המייצגות את חמשת סרני פלשתים. שתיים מהדמויות עוטות גלימות בסגנון פרסי המרמז על תפקידם כמכהנים בקודש ושלושה במדים יווניים. הם מסלקים את ארון הברית המונח על גבי עגלה שמושכות אותה שתי פרות עלות (פרות צעירות שטרם עלה עליהן עול). מדוע אין ארון הברית נישא בעזרת עמודים, כמו בציור הקודם? כוהני פלשת החליטו לנסות שימוש בעגלה:

וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת-הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה.  וּלְקַחְתֶּם אֶת-אֲרוֹן יְהוָה וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.  וּרְאִיתֶם אִם-דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם-לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּשמואל א' ו' 9-6

בניסוי זה יסודות שונים – האחד, האם תעזובנה הפרות את עגליהן? והשני, האם הן תשובנה, בלא יד מכוונת, לנחלתו של עם ישראל?
הציור שלנו מציג את ארון הברית בצומת דרכים, כאשר הוא מגיב ליסוד השני המופיע במספר מדרשים. כך מספר לנו ספר "פסיבדו-פילון" בפרק 55:

ויענו אחדים מן החכמים והמכשפים, לא את זאת בלבד ננסה, כי נשים את הפרות בראש שלש דרכים אשר מסביב לעקרון, כי האמצעית מביאה אל עקרון והימנית אל ארץ יהודה והשמאלית אל שומרון.  ואם תלכנה בדרך הימנית ותפנינה אל ארך יהודה, נדע כי באמת אלוהי היהודים אבד אותנו.  ואם תלכנה בשאר הדרכים האלה, נדע כי עת קשה באה עלינו, ועתה בגלל זה נכפר באלוהינו.

היסוד השני בניסוי – ההפרדה של הפרות החולבות מעגליהן – מזכיר מדרש מוסיקלי. העגלים גועים, אך הפרות, האמהות, שיד אלוהים מכוונת אותן, אינן יכולות להיעתר להם. במקום זאת, הפרות גועות בשיר הגובר על קול העגלים:

תמונה משובבת נפש זו איננה מופיעה בדורה אירופוס, אך כמו בציורים של דורה אירופוס, נוצר כאן משחק מילים על הפועל "תישרנה" – תמשכנה ללכת ישר. אולם הדמיון המדרשי קורא את הפועל י.ש.ר. כאילו הוא ש.י.ר. ואכן, יש מקום רב למשחקי מילים בין ישר לשיר, בין יושרה לשירה.
לבסוף, בתמונה שלפנינו אנו רואים שני כרים צבעוניים (ולא ארגז) בתוך הארון. ההסבר לפרט זה נמצא בספר קדמוניות היהודים שכתב יוסף בן-מתתיהו, ובו תרגם את המילה "ארגז", מילה שהיא נדירה בתנ"ך כ"שק". זהו אחד המקרים הרבים בהם המדרש נחלץ לעזרתנו ומסביר את הציורים של דורה אירופוס.
לסיכום, מפלתו של דגון והצלמים שאתו היא הנקמה בהשפלה שבתפיסת הארון בידי הפלישתים, ולפנינו אמירת ניצחון בדבר עליונותה של היהדות על עבודת האלילים.
מדוע זוכה סיפור זה של תפיסת ארון הברית בידי פלישתים והחזרתו לישראל למקום מרכזי כל כך בחלק החשוב הזה של בית הכנסת? אחרי הכל, אף שזהו סיפור מעניין הוא סיפור שולי למדיי. אפשר שאנשי הקהילה היהודית בדורה אירופוס לועגים לאיוולתם של עובדי האלילים הקדמונים כדרך להביע את דעתם על שכניהם הפאגנים. כלי הקודש המנותצים בחזית מקדש דגון מעוצבים דוגמת כלי קודש מיתראסיים, מקדש לאל מיתראס שעמד באותו רחוב ממש בו שכן בית הכנסת, הושווה, איפוא, למקדש דגון בשפלותו, וזאת בניגוד למקדש המפואר. תחנתנו הבאה היא אחת החידות הגדולות של דורה אירופוס.

אנו מתבוננים עדיין בקיר המערב של בית הכנסת, וכיוון שכבר ראינו בו שני צמדי ציורים מקבילים, אין המראה של צמד נוסף בבחינת הפתעה. המשכן שנדד במדבר (בציור השמאלי) מקביל למקדש (בציור הימני). גם כאן, מבנה הציורים דומה מאוד,  בשניהם שני רבדים, כאשר התחתון מראה את שער הכניסה המשולש הנפתח אל המתחם המקודש והרובד העליון הוא הבניין הקדוש עצמו.

אולם בציור הימני, הבניין פתוח ואנו רואים את ארון הברית וכלים אחרים שהיו במשכן, ואילו בציור משמאל, המקדש סגור. בעוד שלמשכן אין יסודות (שכן זהו אוהל מועד), הרי שבציור המקדש אנו רואים ארבעה נדבכי אבן מתחת לעמודי הענק. מסביב למשכן מסתופפים משרתים בקודש ובעלי חיים עומד המקדש, בניגוד חד להמולת המשכן, מוקף שבעה קירות ססגוניים ואילמים. יש הרואים בחזית זו את המקדש השמיימי העומד במרכזן של הספירות.
לדעתנו, המקדש הסגור הוא שילוב של הבית הראשון והבית השני, בכל קדושת טהרתם ועצמתם. ועם זאת, כפי שכבר כתבנו, אנשי דורה אירופוס רואים בבית המקדש גם את בית הכנסת העירוני שלהם, שכן קהילה יהודית זו הייתה עסוקה בעיקר בחיזוק זהותה היא באמצעות התייחסות אל האבות המקראיים וביצירת הקבלות בין בית הכנסת למשכן ולמקדש. אין כל מקריבים כאן קרבנות ליד המקדש מהסיבה הפשוטה שהמקדש הוא המקבילה של בית הכנסת של דורה אירופוס.

הגענו עכשיו למוקד הפס השני, שם מופיע ארון הברית בחמישה מופעים שונים

המפרט הטכני לארון הברית מופיע בספר שמות:

וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.  בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.  וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן–אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.  וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.  וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כה, 22-10).

מהמפרט הטכני הזה אנו למדים שארון הברית (הידוע גם כארון העדות) היה תיבה מלבנית פתוחה, גובהו היה שווה לרוחבו, ואורכו גדול מאלה פי 1.7. מעל לתיבה, שהייתה מצופה זהב, היה מכסה זהב, עשוי מקשה אחת, ועליו פסלוני כרובים, כל אחד בקצה אחר. הארון נישא ממקום למקום בעזרת מוטות מצופים זהב שהושחלו לטבעות זהב שהיו בצדי הארון.

והרי התיאור המקראי היה לנגד עיניהם של אנשי דורה אירופוס. מדוע, אם כן, הם התעלמו מתיאור זה ותיארו את ארון הברית באופן כל כך שונה?
ארונות ניצבים דומים מופיעים באמנות היהודית – מישראל ומארצות הגולה – בתקופת המשנה והתלמוד, כלומר, בני זמנם של הציורים בדורה אירופוס.

מתברר שלמעשה זהו ארון הקודש, פריט מרכזי בכל בית כנסת. לפנינו ארון עומד ניצב ובו מדפים לספרי התורה. באופן כללי, בגולה נהוג היה להציג את הארון פתוח כדי שספרי התורה המצוירים ייראו כעיגולים או ריבועים קטנים, ובארץ ישראל נהוג היה יותר ארון סגור. ראשו של הארון בדרך כלל מעוגל או בצורת גמלון, ולדעתנו הוא מבוסס על מבנה ארון הספרים של הרומים, רהיט שנקרא לעתים "סקריניום" (scrinium), מילה שמקורה במילה scribere ופירושה לכתוב והיא גם בבסיסה של המילה האנגלית shrine, מקום פולחן. במקומות אחרים קרוי הארון "ארמריום" (armarium), כלומר, ארון ספרים סגור.

בתמונה הימנית, אנו רואים בחצר "מקדש דיאנה" את מסגרות ארונות הספרים (במקרה זו, armaria) כגומחות, כאשר ראשי הארונות עטורים גמלונים או קשתות לסירוגין. התבליט שעל גבי ארון המתים בתמונה האמצעית, המתאר ארמריום מהמאה הרביעית, מציג את המגילות שבארון, ובצד ימין, ארון גדול ופתוח מציג את ספרי הברית החדשה. העיטורים המעוגלים והמשולשים המופיעים תדיר מעל פתחים (ארונות, חלונות ודלתות) באדריכלות הקלאסית מופיעים פעם אחר פעם, אפילו בבית הלבן.

וכך מדמיינים אמני דורה אירופוס את ארון הברית לא על פי המפרט בספר שמות, אלא על דגם ארון הקודש שלהם עצמם. לעומתם, אמנים נוצרים הסתמכו על המתואר בספר שמות שכן לא הייתה להם כל מקבילה לכך בכנסיותיהם.

המסר שבצורתו של ארון הברית בדורה אירופוס הוא מסר של המשכיות, כאילו אומרים אנשי העיר "ארון הקודש שלנו וארון הברית הקדום – חד הם".
ארון הברית הושמד עם הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס, אך גם כשבית המקדש עמד על תלו היה הארון נסתר, כמעט תמיד, מעין הציבור. מכאן שצורתו לא הייתה נגישה במשך 800 השנים שהבדילו בין חורבן הבית הראשון לבין בניית בית הכנסת בדורה אירופוס. כדי להפוך את ארון הברית הקדום למשהו שהוא בן זמנם, ציורי האמנים סצנות מקראיות "מחופשות" בלבוש פרסי ויווני בני זמנם. בדרך זו יצרו מדרשי תמונה  ואלה סגרו את הפער שבין העבר להווה.

בחלק האחרון של פס ציור זה, במרכזו של הקיר המערבי של בית הכנסת, ארבע דיוקנות אנכיות הסוגרות על ציור מרכזי שאינו ברור לנו. הדיוקן בצד ימין למעלה היא בבירור דמותו של משה הצעיר הפוגש באלוהים בפעם הראשונה אל מול הסנה הבוער (שמות ג). אף שהדיוקן השמאלי העליון ניזוק, אפשר לשחזר משרידיו את דמותו של משה המרים ידיו לקבל את לוחות הברית (שמות כ).

למרות המחלוקות הרבות בדבר זהותן של שתי הדמויות בציורים התחתונים, דעתנו היא שכל ארבעת הציורים מראים את משה רבנו. הצעה זו מבוססת על התבוננת קפדנית בכל אחת מהדיוקנות, על ראיית כל הארבע כיחידה אחת, ועל הקשר שבין שתי הדיוקנאות התחתונים לפס הציור האופקי המתאר את המשכן/מקדש ואת הארון. כך או כך, השאלה היא איך מתיישבת מרכזיותם של ארבעת הציורים הללו עם הדיבר השני שנתפס, בדרך כלל, כאיסור על הצגת דמויות? במקדש פאגני, המיקום המרכזי הזה יהיה מקומו של האל. אולם בבית הכנסת בדורה אירופוס משה אינו מושא לסגידה אלא לכבוד. ואכן, יש פרשנות – הן נוצרית והן יהודית – מתקופת דורה אירופוס שעל פיה האיסור אינו על כל דמות שהיא, אלא על סגידה לדמות שבציור או בפסל. התרבות החזותית של דורה אירופוס שינתה לחלוטין את תפיסתנו את היהדות בשלהי התקופה הקדומה, תפיסה שהייתה מבוססת אך ורק על מקורות כתובים.

אבל נשאלת השאלה, איך יכול ארון הברית להופיע בציור שנושאו פרק כד, כאשר הוא נבנה רק בפרק לז? כפי שכבר כתבנו, אנשי דורה אירופוס ראו בארון הברית את ארון הקודש. מכאן שאך הגיוני הוא שהם יראו אותו במעמד קריאת התורה, במיוחד בפס הציור המספר את תולדות המשכן/המקדש והארון. בכל אחד מהמופעים בפס הציור הזה, לובש ארון הקודש צורה אחרת: הוא מורם במשכן, נמצא בהמולת הקרב באבל העזר, באשדוד הוא אוצר שחזר לבעליו, סמל של תקווה הקשור לעקידה. רק בציור זה של משה, אין הוא אלא המקום בו מונחת התורה, וכאן הוא מוצג כארון בזעיר אנפין, וזאת לעומת המגילה הגדולה של החוקים שאותם צריך עם ישראל ללמוד.

בתמונה נראה איש לבוש גלימת מורה, כשידיו שלובות בתוך הגלימה. שער ראשו ושער זקנו לבן, והם מופיעים על רקע שחור. השמש, הירח והכוכבים מסודרים סביבו. מי האיש ומהו הטקסט המאויר כאן? סברות רבות הועלו, ביניהן שהאיש הוא אברהם המונה את כוכבי השמים (בראשית טו), יעקב בבית אל (בראשית כח), יהושע עוצר את השמש בגבעון ואת הירח בעמק אילון (יהושע י) ומשה. אבל, אם זה משה, מה הוא עושה? אם אמנם שלושת הדיוקנאות האחרים מספרים את סיפור חייו, הרי שזו צריכה להיות המערכה האחרונה. אך מעשהו האחרון של משה (דברים מד) הוא עמידתו על הר נבו כשהוא צופה אל הארץ המובטחת שאליה לא ייכנס, ואין כל אזכור של השמיים או של ידיים עטופות. אולם המדרש מסרב לאפשר למשה למות כאחד האדם. על פי המדרש, אלוהים לוקח אותו לתור את עולם העתיד, ובסופו של סיור זה עולה משה אל התחום האלוהי. מכאן שהמקור לציור זה הוא מדרשי, וזוהי פרשנות לאמירה המקראית שמקום קבורתו של משה לא נודע, עובדה העשויה ללמדנו שמקום כזה איננו קיים (ראו גם: עלייתו של אליהו). הידיים המכוסות הן מוסכמה אמנותית רומית – חיילים רומים כיסו את ידיהם כשניגשו לקיסר לקבל את שכרם. ידיו המכוסות של משה מרמזות על כך שהוא מקבל שי מריבונו, הלא הוא ריבונו של עולם.
בעבר נהגו החוקרים להתבונן בארבעת הדיוקנאות כביחידה אחת, אך לא נתנו את דעתם לשני הדיוקנאות התחתונים בהקשר האופקי של פס הציור בו הם מופיעים. אם נתייחס להקשר, הרי ששני הדיוקנאות התחתונים חייבים להיות קשורים איכשהו לתולדות הפולחן (הארון, המשכן, והמקדש). בצד ימין, משה קורא מהתורה כשהארון למרגלותיו. בצד שמאל משה עולה לרקיע. לאחר שראה את הארץ לפני מותו (על פי ספר דברים), המדרש משדרג אותו כאשר אלוהים לוקח אותו לסיור בהיכלות השמימיים והארציים.
הריבוע השחור שמאחורי ראשו של משה עשוי לציין שהוא מת, כפי שאנו מוצאים במדרש המתייחס אליו במילים "משה רבנו עליו השלום".
לסיכום, כל המקדשים הם בתי הכנסת שלנו, ארון הברית הוא ארון הקודש שבבית הכנסת שלנו, ומשה הוא הרב שלנו. אין כל פער בין המקורות הקדומים לבין עצמנו. זוהי תמצית החשיבה המדרשית. יהודי דורא אירופוס לא פחדו לתאר את גיבוריהם המקראיים, ואין הם שקועים בקינה על העבר כשם שלא היו רדופים במחשבות על העתיד או על הקוסמי. באמנותם הצהירו יהודים אלה שנוח להם ביהדותם ושהם שלמים אתה.

• קשטו את בית הכנסת שלכם בציורים של הדמויות המקראיות האהובות עליכם והאירועים המקראיים האהובים עליכם, והלבישו את הדמויות לבוש עכשווי.
• המחיזו את מסעותיהן של הפרות המזמרות.
• דויד נשא את הארון לירושלים (שמואל ב ז). לפני שתקראו את התיאור בתנ"ך, כתבו פסקה קצרה על מה אתם, כצופים תראו בעת המסע הזה. לאחר מכן, ציירו ציור של מסע הארון. איך מרחיבה התמונה שציירתם את המשמעות של התיאור הכתוב שלכם? עכשיו, קראו את התיאור בתנ"ך והביטו בחלק מהתמונות של סצנה זו. מה דומה ומה שונה בין ציורי דורה אירופוס לציוריכם אתם? מהו הקשר בין מילים ותמונות?