יהודה ותמר

רצף סיפורי יוסף נקטע במפתיע, ופרק ל"ח מציג מוקד סיפורי חדש ואתו דמויות חדשות:

• יהודה – בנם הרביעי של יעקב ולאה, אשר לא מכבר הציל את יוסף ממוות ודאי בכך שמכר אותו לעבדות
• חירה העדולמי – שכנו וידידו החדש של יהודה
• שוע – איש כנעני, חותן יהודה
• "בת שוע" – אשת יהודה
• ער – בנו הבכור של יהודה
• אונן – בנו השני של יהודה
• שלה – בנו הצעיר של יהודה
• תמר – אשת ער

יהודה עזב את ביתו ואת כל הקשרים המשפחתיים, נשא אישה כנענית והוליד שלושה בנים. כהרף עין הוא משיא את בכורו, ער, לתמר, אישה שדבר לא ידוע לנו על אודותיה, למעט העובדה שהיא מתאלמנת מיד, מיד לשכן ער היה "רע בעיני ה' וימיתהו ה' (ל"ח 7). על פי חוקי הייבום, על גיסהּ, אונן, חובה לבוא אל אשת אחיו ולייבם אותה וזאת כי עליו להקים זרע לאחיו. אונן מסרב להוליד ילד שלא יישא את שמו אלא את שם אחיו המת ותגובת האל "וימת גם אותו" (ל"ח 10). יהודה, ששכל שני בנים, מונע מתמר את צעיר בניו, שלה, בתואנה ששלה צעיר מדיי, אך אנו יודעים שהוא פוחד שתמר תביא גם למותו של בנו האחרון. תמר נשלחת לבית אביה, שם היא לובשת את בגדי אלמנותה, מחכה לשווא ששלה יבוא לקחתה לו לאישה.
והשנים עוברות. תמר מנצלת הזדמנות להשיג את מה שניטל ממנה – האפשרות ללדת ילד למשפחת בעלה. תמר שומעת שחמיה, יהודה שהתאלמן ומגיע לבית חירה העדולמי לגז הצאן, ומשערת שלאלמן הטרי יש צרכים שלא סופקו. היא לובשת בגדים שמסתירים  את זהותה, מתכסה  בצעיף ויוצאת  לחוצות, מוסתרת אך נראית היטב. יהודה הסיק את המסקנה המתבקשת מבגדיה וממיקומה, "ויחשבהָ לזונה" (ל"ח 15), ולאחר משא ומתן על השכר שתקבל עבור שירותיה עומדת העסקה להתבצע. אולם השכר היה גדי עזים שיגיע מהגז, ותמר מבקשת  ערבון עד שיהודה יבוא עם השכר המובטח, והוא נותן לה, לבקשתה, את חותמו, פתילו ומטהו.
העסקה מתבצעת. תמר חוזרת  ולובשת את בגדי אלמנותה. וכך, לא במפתיע, כשמגיע חירה העדולמי לשלם לאישה את שכרה – גדי העזים – הוא לא מוצא אותה ויהודה רואה עצמו פטור מהחוב.
שלושה חודשים חולפים והשמועה מגיעה לאוזניו של יהודה שתמר כלתו, שהייתה אמורה לשבת בתומתה ולהמתין לנישואיה לשלה – הרה! יהודה הנסער ממהר לחרוץ את גזר דינה "הוציאוה ותישרף!" (ל"ח 24). בדרכה למוקד מוציאה תמר את הערבונות שנתן לה יהודה ואומרת "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (ל"ח 25). יהודה מזהה את החפצים, מכיר באחריותו ומודיע ברבים "צדקה ממני" (ל"ח 26).
לימים יולדת תמר את התאומים פרץ וזרח, זרע ליהודה וחלק משרשרת הדורות שחוליה בה היה דויד.
הרבה חידות בסיפור זה:

1. למה עזב יהודה את משפחתו?
2. מה עשה ער שהפכו ל"רע בעיני ה'"?
3. למה אונן אינו רוצה להעמיד זרה לאחיו?
4. איך תכנן יהודה לחלץ את עצמו מחובתו להשיא את תמר לשלה?
5. איך תכננה תמר לחלץ את עצמה מהשערורייה הבלתי נמנעת שהריונה יחולל?
6. איך אפשר שיהודה לא זיהה את תמר?
7. למה הרשה יהודה לתמר לקבוע מה יהיה העירבון בעבור שירותיה?
8. למה בחרה תמר דווקא בפריטים אלה?
9. בסיפור המקראי מכונה תמר "זונה" וגם "קדשה". מה היחס בין שני הכינויים האלה?
10. מדוע נגזר שתמר תעלה על המוקד?

בנוסף לחידות הנקודתיות הללו, יש גם שאלות גדולות יותר לגבי סיפור זה. למה מופיע הסיפור זה באמצע סיפור יוסף, בלי שיהיה לו קשר סיבתי או דרמטי לסיפורים אלה?  מה משמעותו של סיפור יהודה ותמר? האם הסופר התכוון שנעריץ את תמר? והאם הוא התכוון לנזוף ביהודה? האם זהו סיפור על הסכנה שבנישואין עם בני עם אחר? מה הקשר שבין סיפור זה למגילת רות, סיפורי דויד, וכיו"ב?
המדרש מתייחס לרבות מהתמיהות הללו. בעוד שחוקרים מודרניים רואים בסיפור זה טקסט אנטי-יהודאי, הן במקורו והן בכוונתו, הפרשנות המסורתית נוהגת לצאת להגנתו של יהודה. אף שבכל דמות מקראית יש פגמים,  המדרש רואה בהן דמויות אידיאליות. אפשר שהמסורות הצדיקו את יהודה שכן הוא הפך להתגלמות העם היהודי לאחר גלות עשרת השבטים שעקבותיהם נעלמו. כמו כן, יהודה הוא זה שממנו ייצא המשיח ומשום כך המדרש מצדיק את מעשיו בסיפור ומתעלם מחולשותיו או מטשטש אותן. בד בבד, תמר הופכת במדרש לדמות חסודה שמוצאה שמי, עד כדי כך שאנו משתכנעים שהסיפור נועד להראות כיצד שושלת דויד עוברת דרך אישה כשרה, למרות עזיבתו אל יהודה את השבט.
כשאנו פונים להתבונן ביצירות האמנות המבוססות על הסיפור, נגלה שהאמנים התמודדו עם שאלותיהם הם, ואלה אינן בהכרח השאלות ששאלנו כאן. נראה שהחלקים המוקדמים של הסיפור לא עניינו אותם, והשאלות בדבר עזיבת השבט, נישואיו של יהודה ומות שניים מבניו לא היו בראש מעייניהם. אוסף האמנות שלנו מתחיל ביהודה שניגש לאישה לא מזוהה ומציע לה הצעה. היו אמנים שהתמקדו בתוכן הרגשי של המפגש בין יהודה ותמר, ועל הרגשות שהמקרא לא הביע. אחרים פשוט ראו בו סיפור עסיסי לטבול בו מכחול, לחשוף את החבוי ולהסתיר את הגלוי.

רוב יצירות האמנות המתייחסות לסיפורנו עוסקות בפגישתם של יהודה ותמר, אך בכל אחת מהן גישה שונה לאירוע ולטקסט, במיוחד בכל הקשור לחשיפה ולכיסוי:

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי (ל"ח 16-14).

האמנים נתנו דרור ליצריהם כשקראו את הטקסט הזה.

• בוולגטה, תרגום התנ"ך ללטינית, המילה היא armilla – צמיד או ענק לצוואר.
• אונקלוס, בתרגום התורה לארמית, קרא לו שושיפא, מילה שפירושה אדרת.
• התרגום לארמית המכונה פסיבדו-יונתן מתייחס לחוטא – חוט או חבל דק.
• בתנ"ך אסקוריה מספרד של המאה הארבע-עשרה או חמש-עשרה המונח הוא alhareme – סרט, תרבוש או אדרת וגם suario – מפית.
• בתנ"ך פררה, תרגום ללדינו משנת 1553, תרגום המילה "פתיל" הוא מעיל (manto).
• בתנ"ך אלבה הפתיל הוא אדרת, ובתרגום לספרדית – capa.

בהמשך נשוב לחפץ זה ולחשיבותו בסיפור.

בציור של שאגאל, פניה של תמר מולטות, וגופה עטוף כגופה של בובת תצוגה. יהודה, דק כמקל, יצטרך להיאבק כדי לחדור את שכבות המגן שלה.

הצייר ארט דה-גלדר צייר מספר גרסות של הסצנה, ובזו שלפנינו צעיף מכסה את פניה של תמר, אך החלק העליון של שמלתה פתוח ומפתה. המשחק כאן תוקפני – המטה של יהודה מוכן, ידו הימנית תופסת בברכה של תמר וידה השמאלית הודפת אותה. בה בעת, ביד ימין היא מנהלת משא ומתן.

ריצ'רד מקבי הוא יהודי דתי שהציור שלו מושפע מזה של דה-גלדר. הצעיף שעל פניה של תמר התארך כאן להינומה של ממש, והמטה נעלם מידו של יהודה. להפתעתנו, בציור זה יהודה הוא חסיד. איך משפיעה עובדה זו על משמעות הציור ועל הפרשנות שהוא מציע לסיפור המקראי?

בעבודות רבות, הצבע הוא היוצר את התוכן הרגשי. לא כך בעבודתו של ד' בנט  שיצר רגש בשחור ולבן.

תהינו מה יקרה אם נהפוך את סדר הצבעים, וכשעשינו זאת, נפתח לפנינו נרטיב שונה לחלוטין. ראינו הזדמנות לפרש את הטקסט ואת האמנות על פי עקרון הגלוי והסמוי, וכך נתבונן עכשיו בציור של בנט.

לדעתנו, הציור הראשון שבנט צייר היה שחור על גבי לבן. בציור זה נראית תמר כאישה בדואית לבושה שחורים, אם כי על פי הטקסט המקראי היא הסירה את בגדי אלמנותה. פניה מכוסות חלקית ומוסבות מיהודה. עיניה מכוסות ואילו עיניו של יהודה פתוחות לרווחה והוא מביט בה מאחור. לתמר עגילים גדולים וצעיף מעוטר. יהודה לבוש בגדי חגיגיים, וידו השמאלית מושטת לעבר תמר. גרסה זו נראית כאיור מדויקת של הסיפור.

בגרסה ההפוכה ("המקורית"), רב הנעלם על הידוע. תמר לבושה בשמלה לבנה בוהקת, ניגוד מוחלט לבגדי האלמנות. פניה, כמו גם פניו של יהודה, נעלמים אל תוך הרקע השחור. אף כי הבגד המפואר של יהודה בולט בקדמה הציור, הרי שאנחנו מתמקדים בזוהרה של תמר. הרקע השחור מקבל צורה מסתורית והוא חוצץ בין שניהם. הציור של בנט הוא מדרש על הסיפור המקראי, ומעיר ומאיר את הגלוי והנסתר, הלבוש והעירום של הסיפור המקורי.

עברנו כברת דרך מהסמוי אל הגלוי. בין שני הציורים האחרים שנבחן מפרידות כמאה וחמישים שנים. הציור של הוראס ורנט אופייני לגישה האוריינטליסטית לתמונות מקראיות. האוריינטליזם הוא מפלטה של החברה המהוגנת במאה התשע-עשרה, שמשתמשת ב"מזרח המסתורי" כמקום לשחרור המתח המיני. תמר בהירת השער מליטה את פניה, אבל שדה וירכה גלויים לעין הצופים כמו גם לעיניו של יהודה שחום העור. הגמל, עד לעסקה, הוא גם חותם "המזרח התיכון" שאותו מסמלים גם בגדיהם של יהודה ותמר.

אבי כץ משליך את הסיפור המקראי אל תוך עולם המדע הבדיוני. הוא מתאר את תמר כיצאנית-חוצנית. יהודה חולף בספינת חלל, ועוצר להציע עסקה ל"אשה הזרה" בלבוש המתגרה. המשא ומתן מתנהל בתנועות ידיים בוטות. הצעיף המכסה את פניה מדגיש את חשיפתה.

בשתי היצירות הללו, ובניגוד למה שראינו עד כה, החשיפה הפכה בוטה יותר, מציצנית יותר ואפילו גסה.

מוריס זגהה מאמץ פורמט עגול לציורים שהוא מצייר על נושאים מקראיים בסדרה "מיתוסים ותמורות". המעגל הוא מדרש חזותי דרמטי ביותר, שכן אין בו נקודת מבט מובחנת. העיגול סובב על צירו וכופה על הצופה לראותו מזוויות שונות. היסודות הבולטים בציור זה הם צומת הדרכים והמטה. מקום המפגש של יהודה ותמר, (כפי שאנחנו למדים ממספר תרגומים ומפרשים), הוא בפרשת דרכים שבה שתי הדמויות עומדות זו מול זו. אף כי לכאורה מפריד מרחק ביניהן, הן למעשה צמד הפכים. יהודה ערום לגמרי ולראשו רעמת אריה, סמל למעמד המלכותי של השבט שיצא מחלציו. תמר מכוסה כמעט כולה, אך תנוחת הכריעה שלה הופכת אותה לנגישה ביותר. שניהם פושטים את ידיהם, כשידו של כל אחד מציעה משהו (יהודה, קערה עם זרעו  ותמר את הפתיל המזהה) והיד השנייה לופתת את המטה, גדול ומוגזם בזכרותו. הכבשים בצדו האחד של המעגל והצמחים בצדו השני הם סמלי פוריות, ובציור של זגהה, המפגש הוא חוזה סמלי המבטיח המשכיות.

כמו בכל הציורים בסדרה זו, שני פסוקים משולבים בציור זה, שסגנונו הוא של ספרות זולה: האחד, "וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ" (13) והשני "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (25). פסוקים אלה הם המסגרת לסיומו של הסיפור – ראנד פירש אותם פירוש מילולי, ובה בעת הוציא אותם מהקשרם המקורי. יהודה נראה מטפס במעלה ההר, אלה בידו, ואחריו מלווה האוחז בפנס. יהודה נראה זועם, מראהו כאבי הכלה שמחפש באישון לילה את האיש שפיתה אותה. תמר יושבת ובחיקה תינוק, ירח גדול וזועף מעליה, והוא מוסיף לאווירה הלילית. למרגלותיה של תמר מונח מגן דוד, והוא מעביר אותה לחשכת השואה. הסיפור המקראי של אישה שלוקחת את גורלה בידיה ומתגברת על המכשול הופך למלודרמה של אישה המחביאה את מאהבה הסודי. כך מחביא רנד את הסיפור המקראי ומגלה את האסוציאציות שלו לסיפור זה.

היצירה המעניינת ביותר שמצאנו בנושא יהודה ותמר היא של קווין רולי החודר לעולמו הרגשי של יהודה. גישה זו מנוגדת לזו שבכל היצירות שסקרנו עד עתה, שבהן תמר היא הדמות שבה אנו מתמקדים.

השמות שהעניק רולי לציוריו גם הם פרשנות לסיפור. "אבדן ורמייה", הכותרת להזדווגות של יהודה ותמר, יכול להתפרש ככותרת לסיפורו או לסיפורה. "אבלו של יהודה" היא כותרת המתמקדת רק בו, ודמותה של תמר שולית לתמונה ובתמונה. בציור השלישי, "הלב המתחרט" יהודה נראה כנוע לאחר שהכיר בצדקתה של תמר.

בכל שלושת הציורים של רולי, יהודה הוא הדמות המרכזית. זאת ועוד, הצייר מגלה אהדה גדולה ליהודה ורואה בו אדם שנסיבות חייו טלטלוהו, והוא עצמו אינו מוצא את דרכו. יהודה אפוף הצער מבקש נחמה. תמר כמעט ואינה נראית כשהיא שוכבת פרקדן, פיה מכוסה, קולה מושתק. רולי מסביר לנו שיהודה אינו מזהה את תמר משום שהוא ממוקד רק במה שאבד לו. תמר, שיש לה צורך עז להפוך לאם, משמשת ככלי לשאת את הבנים שייוולדו להם.

רולי הוא צייר שהוא גם תיאולוג, וכך הוא כותב על ציורי השמן הללו:

הסיפור מגיע לסיומו כעבור כמה מאות, ורק אז הכול מתחוור. אם אנו מאמינים בדברים כאלה, הרי שהשושלת הייתה מוכתבת במורשת שהחלה באיש ושמו אברהם והסתיימה במי שנאמר עליו שיהיה המשיח. אם היה ישוע המשיח ואם לאו, לא בסיפור זה יימצא הטיעון, אך ההיסטוריה שלו מרחיקה לאחור בשרשרת שמות שמתוכם רבים אינם מוכרים – יעקב, יכין, מנשה, דויד, פרץ… ואישה שרצתה תינוק.

הרהוריו התיאולוגיים של רולי, המטרימים את ביאת המשיח, מחזירים אותנו לשלושת החפצים המוזרים שנתן יהודה כעירבון לתמר. מדרש בראשית רבא דן במשמעות הסמלית של אותם חפצים ורואה קשר בינם לבין היבטים של המנהיגות המשיחית בישראל, מנהיגות שתחילתה ביהודה. החותם הוא מלכות בית דויד, הפתיל מסמל את  הסמכות הרבנית והמטה – הוא הוא המשיח.

כפי שהזכרנו לעיל, תנ"ך אלבה מציע פרשנות דומה:

La capa significa los dotores con sus capas e honestas rropas e estos son losque llaman entre judio los sanhedrin

"האדרת [פתיל] מסמלת את הרבנים באדרותיהם ובגלימותיהן הקודרות, והיהודים קוראים להם "הסנהדרין".

בפירוש זה, כמו גם בזה של רולי, אין די במיניות שבסיפור, והסיפור העסיסי הוא רק כיסוי לסיפור הגאולה.

בתחילת הדרך שאלנו מה לסיפור זה ברצף סיפור יוסף. הפרשנות המדרשית לחפצים שיהודה נתן כערבון משקפת את התפיסה שאלוהים הוא שקידש את המנהיגות היהודית. מנהיגות זו הייתה בסכנה כשיוסף נמכר לעבדות, וזה הזמן שבו הפך יהודה למוקד הסיפור. למרות התנהלותו של יהודה, שאין בה הרבה מן הממלכתיות, הוא הופך לאבי אבות אבותיו של המלך דויד והמשיח. גורלם האישי של יהודה ויוסף שזורים בתכנית האלוהית לעם ישראל.

סדנת מדרש במו ידיך:

חומרים: נייר, בד ועץ (קיסמי שיניים)

השתמשו בחומרים אלה להדגים/להמחיש/לתמצת את יחסיהם יש יהודה ותמר בשלושה אירועים המתוארים בפרק ל"ח: פסוקים11-1, פסוקים 23-12, פסוקים 30-24.

איך השפיע התרגיל על תפיסתך את יחסיהם?