יום בחייהם של אדם וחווה בגן ושמו עדן

ארבע פעמים מתהווה האנושות בחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית.
סיפור היצירה המפורסם ביותר באומנות המערבית נמצא בקפלה הסיסטינית. מדובר בציור של מיכלאנג'לו, שבו אצבעו של אלוהים מציתה את זיק החיים באדם הראשון, חסר המנוחה.

את מיקומו של אדם אצל מיכלאנג'לו אפשר להסביר בהשוואה לפסל דיוניסוס מהפרתנון מהמאה החמישית לפני הספירה (פסל שכנראה היה מוכר למיכלאנג'לו), אך במקרה של הציור היווני, הדמות נמצאת בקיפאון רגוע, בעוד שבציורו של מיכלאנג'לו נראה האדם מוכן לזנק לפעילות.
משמעותה של אותה נגיעה-לא-נגיעה היא שאלוהים לא ישלוט באדם. עתיד האנושות מתגלה מתחת לזרועו השמאלית של אלוהים, שם בוחנת חווה את בן זוגה לעתיד. יש האומרים שאצבעות ידו השמאלית של אלוהים נחות על האדם השני, הלא הוא ישוע, שיגאל את האנושות מהמעשה הטיפשי של אדם הראשון. מן הציור ניכר שאדם הוא בוגר (על פי המדרש הוא בן עשרים), אולם פניו היפות חסרות ניסיון חיים. ציור זה מבאר למעשה את סיפור הבריאה הראשון שעל-פיו בורא אלוהים את האדם במאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א' 26). המילה "אדם" היא דו-משמעית – יצור אנושי או האנושות כולה, ודו-משמעות זו גם מציבה את חידת מיניותו של אדם, באשר הוא אדם –  יצור יחיד דו-מיני, איש ואישה, וגם כל האנושות. חווה בציור היא בבחינת נוכחת נפקדת, נמצאת ונוכחת בעת ובעונה אחת.

תיאור מוחשי יותר של יצירת האנושות מופיעה בסיפור הבריאה השני, בו מופיע אלוהים כפסל: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ב' 7). בתיאור זה נוצר אדם מעפר (לשון זכר) האדמה (לשון נקבה). אדם כללי זה (אדם מן האדמה) הוא המופיע בסדרת ציורי הבריאה הצבעוניים של האמן הגרמני בן המאה ה-14, מייסטר ברטראם.

תפיסות דומות נמצאות בתרבויות רבות של העמים השכנים במזרח התיכון הקדום, כגון זו המופיעה בציור של חְנֶמוּ, האל היוצר. בציור זה מהתקופה הפתולמאית נראה חנמו מעצב על גלגל האובניים את המלך פרעה העתידי. מאחורי חנמו עומדת תות, אלת הזמן המצרית, הקוצבת את חייו של פרעה. כאן זוכה הדאגה האוניברסלית של הורים לחייהם ולשלומם של ילדיהם לביטוי ממשי.

ארבע מאות שנים קודם לשאגאל, בחלק של הציור שיש הרואים בו את היסוד המרכזי של התקרה בקפלה הסיסטינית, נראית הגבירה חווה יוצאת מצדו של אדם הישן. תפקידה יהיה תפקיד האם: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי" (ג 20).

אולם גופה של חווה מקביל לענף הכרות של עץ החיים, וכך היא מסומלת, על-פי התיאולוגיה הנוצרית הקלאסית, כזו שהביאה את המוות לעולם. מכאן שחווה היא כמו האדמה – נותנת חיים ולוקחת את המתים אליה.

הן במסורת הפרשנית היהודית והן בזו הנוצרית מתואר הנחש כרע וחווה מתוארת כרפת שכל או פאם פאטאל – או שילוב של שניהם גם יחד. האם הנחש הוא כלי בידי האל כדי לגרום לאדם להיכנע לפיתוי? יהא ההסבר אשר יהיה, דמותו של הנחש מתגלגלת והופכת לדמות השטן, המקנא באהבתם של אדם וחווה והנחוש לכבוש את חווה. בציור של הצייר האוסטרלי ארתור בויד אנו רואים את השטן מציץ בחמדנות וצופה בזוג הנאהבים.

הנחש ינצל את חווה ויסבך את הזוג בצרות. ככל הנראה נטל בויד את ההשראה לציור מהמדרש על גן העדן האבוד, המבוסס על בראשית רבא.
אולם, המחקר שלנו גילה שכמו כל הסמלים, גם הנחש הוא דו-ערכי ויכול להיות בה בעת גם רע וחורש מזימות וגם טוב ומטיב. כך למשל, בציור על-גבי ארון קבורה מצרי נראה נחש ששמו "אדון המאכלים". הוא עומד על שתי רגליים ומאכיל את האל גֶבּ פרי אדום.
ייתכן מאוד שציור זה אינו אלא הרקע ההכרחי להבנה שונה וחלופית של הסיפור המקראי – הנחש הוא הדמות הטובה בסיפור! המניע שלו הוא לעורר את מודעותו של הזוג האנושי, ואת זאת אפשר להשיג רק בלידה מתוך גן העדן אל מרחב הזמן. פרשנות זו יכולה להסביר את האמון שרכשה חווה בנחש.

ועוד קריאה יש לסיפור בראשית, ואותה אפשר לראות בציור של ויליאם בלייק, גם הוא איור לגן העדן האבוד.
מזימתו של הנחש יוצאת אל הפועל במפגש ארוטי עם חווה. כל זה קורה מאחורי גבו של אדם, שיש לו כנראה איזו פעילות תיאולוגית חשובה המעסיקה אותו עד כדי כך שאין הוא ער למתרחש. בלייק מאיר זווית ראייה שונה באשר לזהותם של הנושאים באחריות לכניעה ולפיתוי. חווה איננה נערה תמימה, אבל אדם נרדם בשמירה.

תיאורים של סצנת הפיתוי שכיחים מאוד באומנות.
פרט מתוך העיטור שבחזית הקתדרלה של אורייבו שבאיטליה. בתבליט זה, שנעשה במאה הארבע-עשרה, פוגשת חווה התמימה לכאורה את ידו הנעתרת של אדם ונותנת לו תאנה. העץ השופע שבמרכז התמונה קושר את כל חלקי המחזה: את הנחש הכרוך מעל ומתחת לידיים האוחזות יחד בפרי, ואת האגן המתומן (אגן טבילה) שמתוכו יוצאים ארבעה נהרות גן העדן. אולם, בידה השנייה, ליד חביון השד, מצפינה חווה עוד תאנה.  בניגוד לעמידתה של חווה, אדם המפוכח שולח אצבע מתרה. חווה עומדת, רגליה משוכלות, והיא כבר גולשת במורד תוך כדי שהנחש, בחיוך חורש רע, חורץ את לשונו על שתי קרניה לחווה. כל היסודות של הדוקטרינה הנוצרית וקריאתה את הפיתוי מצויים בתמונה זו.

לרמברנדט, כתמיד, ראייה שונה של הדברים. מי אומר שאדם וחווה הם בני עשרים וממש סקסיים? האם רק הצעירים עומדים בפני פיתוי? האם מודעות אינה מטרה בכל גיל? אדם וחווה של רמברנדט הם בני זוג בגיל העמידה, שלילה קשה עבר עליהם. חווה הרופסת מציעה לאדם המוזנח ארוחת בוקר קרה, וייתכן שהוא אפילו מושיט יד ודוחה אותה, אבל (כמו באורבייטו) ידו השנייה מורמת כשאצבעו בתנועת התראה. הנחש המפלצתי אורב מעל לראשיהם של בני הזוג המבולבלים. רמברנדט רואה את האירוע בכל חומרתו, לעומת הראייה הכמעט-פורנוגרפית של בני דורו.

קרוב לוודאי שהציור הידוע ביותר של גן העדן הוא הציור "הפיתוי והגירוש" שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית. זוהי תמונה מתגרה המורכבת משלושה חלקים הפתוחים ופרוסים לעיניי המתבונן. בציור שלושה זוגות: משמאל – אדם וחווה השקועים זה בזה, מימין  – אדם וחווה, מבולבלים ונסערים, עוזבים, ובמרכז – זוג מוזר משורג בתוך עץ.