מאמר
יונה הנביא
מבוא
לכאורה, סיפור יונה הוא מן מוכרים ביותר בתנ"ך. אך למעשה, למרות הדיו הרבים בספרות המערבית (מובי דיק, פינוקיו ועוד), מה שמוכר הוא בעיקר רושם עמום מן הספר עצמו: לדוגמה, כולם זוכרים שהנביא נבלע ע"י לויתן, אך מעטים יודעים כי אין בספר לויתן, אלא דג (ב' 1, 11) או דגה (ב' 2).
במסורת היהודית ספר יונה נקרא מדי שנה במלואו בבית הכנסת ביום הכיפורים. והטעם כביכול ברור: הספר הזה עוסק כולו בנושא החזרה בתשובה. אך למעשה, אין יונה עצמו חוזר בו מהסתייגותו מן השליחות האלוהית, ועד הסוף הוא אינו רוצה שאלוהים יחזור בו מכוונתו להשמיד את העיר נינוה ותושביה. בעצם אפשר להסיק כי יונה אינו מקבל את עיקרון התשובה.
בשל כך ומטעמים אחרים האיש יונה עצמו, למרות היותו נביא ועל כן נערץ, לא תמיד זוכה להערכה חיובית אצל פרשנים למיניהם. לדוגמה, כותב אברהם אבן עזרא, בהקדמה לפירושו לספר יונה:
ועתה ארמוז לך סוד: יש עושה חרוזים בתולדתו בלי למוד, ויש שהוא צריך לימוד. וכאשר יקבל ככה יוכל שלא לקבל, ונקל הוא האחרון מן הראשון….והמשכילים יבינו.
כוונתו של אבן עזרא כנראה כי בדומה למשוררים, יש נביאים הנולדים עם כשרון במקצוע (כמו ירמיהו הנביא, הנבחר לתפקיד בטרם לידתו – ירמיה א' 5), ואחרים לומדים את המקצוע דרך פעילותם – אך מעטים בלבד בין המתנסים/לומדים יהיו לנביאים. בצורה מפותלת זו, מבקר אבן עזרא את יונה ובעצם קובע כי יונה לא הבין את שליחותו. אבן עזרא הושפע מאיפיון נבואתו של יונה במדרש ההלכה הקדום, המכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא הקדמה), הגורס:
שלשה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב… יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב שנאמר, (יונה ג') ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר; שנית נדבר עמו לא שלישית. רבי יונתן אומר, לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר, (שם א') ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים.
מדרש זה רומז כי נבואתו של יונה נפסקה לאחר הסיפור שבספר יונה, כיוון ש"כבש את נבואתו" וניסה להתחמק מן הפקודה להציל את אנשי נינוה, כי ידע כי הם (האשורים) עתידים להחריב את ממלכת ישראל. מתוך חיבתו לעם ישראל (הבן), לא רצה יונה להציל את אויביו, למרות דבר אלהים (האב).
אם כן, יונה הנביא אינו דמות פשוטה, וסיפורו משך פרשנות רבה המנסה להתמודד עם קשייו: מדוע נבחר? מדוע נשלח להציל עיר נוכריה? מדוע ברח? מה משמעות שהייתו במעי דגה? דגה מהי? מדוע האמינו אנשי נינוה לדברי יונה וחזרו בתשובה? מדוע כעס יונה ורצה שבכל זאת ישמיד ה' את נינוה?
כדי לעמוד על תשובותיהם של אמנים לחלק מן השאלות האלה, נסקור עתה את מהלך העלילה.
הבריחה
בתחילת הספר, נקרא יונה ללכת מזרחה לנינוה, בירת ממלכת אשור, ולנבא "עליה", אך הוא אינו רוצה בתפקיד ובורח. הוא יורד ממקום מגוריו, גת החפר שבממלכת ישראל, אל יפו, ממשיך לרדת אל אוניה המפליגה הימה ולבסוף יורד אל ירכתי האוניה ונרדם.
בציור זה של האמן האמריקאי בו ברטלט, יונה שוכב מתחת לגלים, כנראה על קרקעית הים. חזהו עטוף בבד, עיניו פקוחות ולא ברור אם הכוונה לשהייתו בתוך הדג או שמא לשנתו בתוך האוניה. אך אי-בהירות זו מצביעה על נטייה חוזרת בהתנהגות יונה – הוא בורח, הוא יורד, הוא נרדם, הוא נבלע.
אך אלהים רודף אחריו בעזרת סערה בים (יונה, מרדכי בק).
מן האניה אל הדג
כאשר האוניה על סף טביעה, מתפללים המלחים, כל אחד לאלוהיו ומשום מה מחליטים להטיל גורלות כדי לדעת בשל מי הסערה – כמובן הגורל נופל על יונה. בלית ברירה, המלחים נענים להפצרותיו של יונה ומטילים אותו אל הים, לכאורה אל מותו – אך ה' מציל אותו דרך שליח נוסף, הדג המפורסם. במקרא מתוארים המלחים באופן חיובי כרחמניים ויראי ה':
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וַיִּדְּרוּ נְדָרִים: (יונה א' 16)
לעומת זאת, מסורת בפרקי דרבי אליעזר רואה במלחים בכל זאת עובדי אלילים:
רבי חנינא אמר, משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד היו אלהיו בידו.
לרוב, ציירו אמנים את המלחים באופן חיובי למדי, למרות שבאיקונוגרפיה הנוצרית השגורה הם מכניסים את יונה ישר אל לוע הדג במקום להשליך אותו אל הים, כפי שכתוב. הרושם המתקבל הוא שגם המלחים מהווים שליחי ה', שלא יודעין.
בשתי התמונות הללו, המעשה הנורא של הפקרת חיי אדם מתייפה ע"י דגמים מרגיעים: פרחים, קוים מעוגלים, מבטים חסודים, תורן האניה כקרוסלה ביריד כפרי. בתמונה מימין, רושם זה מושג גם ע"י הניגוד בין החלק העליון העליז והפרחוני לבין החלק התחתון, מלא הזויות המחודדות.
במדרש במו ידיך זה, יד החזקה של אלוהים מחליפה את הדג אשר מציל את חיי יונה כדי להחזיר אותו אל שליחותו. נראה כי טבעת הנישואין היא סימן אירוני להקדשת יונה לתפקיד הנביא ולרתיעתו מן העול הזה.
לעתים נדירות ביותר, מתואר יונה טובע בים, כפי שמסופר במקרא.
בתמונה הזאת, אלוהים בעצמו מופיע מעל, כאשר שתי ידיו מייצגות הן שלטונו והן חסדו. האוניה נראית על סף שבירה, והדג הנבון והמתוכנת מתקרב לבצע תפקידו. בציור זה, הים מסכן את חייו של יונה ואילו הדג מייצג את חסדי אלוהים, המציל את הנביא ממוות בטוח.
בדרך כלל, עיצוב הדג באמנות הנוצרית מדגיש דווקא את אופיו האימתני, למרות שאין הדבר משתקף כלל בסיפור המקראי, שבו הדג נשלח ע"י אלוהים להציל את יונה.
הדבר נובע כנראה מן הפרשנות הנצרית, שראתה בדג דווקא סמל למוות עצמו. לכן, בשרטוט למעלה, לא דג ולא לויתן אלא כריש לוכד את יונה. לא במקרה העימות עם אלוהים לחיים או למוות מתוארת בצורת מד רוח, המהווה axis mundi (ציר העולם) המקשר את הארץ והשמים. נראה כי המילה "דג" במקרא באה להדגיש כי אין מדובר במפלצת ים, המכונה, למשל, לויתן (לא היונק הימי אלא מן נחש) או ים או אפילו מות, בספרות הכנענית העתיקה. הדג הוא שליח אלוהים, כמו אתונו של בלעם, או הקיקיון והתולע של יונה.
למעשה הפרשנות הנוצרית לספר יונה מתרכז, כדרכה, במה שנראה כהטרמה לישו: במקרה הזה למותו.
לדוגמה, בדף זה מתוך "מדרש" נוצרי המכונה תנ"ך העניים, מקבילה בליעתו של יונה ע"י הדגה לירידתו של יוסף לבור ושתיהן לקבורת ישו (במרכז).
במעי הדגה והיציאה ממנה
יונה נכלא במעי הדג במשך שלושה ימים, ונושא תפילה המבטא את מצוקתו ואת כיסופיו לאלהים.
(ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ: (ה) וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ:
לפי מילים אלה, יונה "רואה" את המקדש בעודו במצולות, בתוך הים. בתמונה שלמטה, הדג, הניצב עם ראשו האדום למטה, מקיא את יונה ישר אל הפתח האדום של מגדל השער של נינוה.
אך בניין זה, המתנשא לגובה והמשמש פתח, מייצג גם הוא (כמו מד הרוח של מנשיפ) את ציר העולם (נקודת מגע בין הארץ לשמים, בין האנושי לאלוהי), כפי שגם המקדש הוא ציר העולם. לכן אפשר לראות פה ביטוי לשני האלמנטים של תפילת יונה: מצוקה ומקדש.
מיכאל סגן-כהן, כדרכו, מפרש את הסצנה באופן אישי וייחודי, ואולי אף חתרני. הוא רואה את השהייה במעי הדג כבית קייט – פסק זמן מהמולת היומיומי, מקום להתבוננות ולימוד.
גם עלייתו של יונה ממעי הדגה מהווה עבור הפרשנות הנוצרית הטרמה: לתחיית ישו אחרי שלושה ימים(!) בקבר.
כבר מן השנים המוקדמות של הנצרות השתמשו אמנים ביציאת יונה מן הדג כמטפורה לתחיית המת באשר הוא, כמו בארון מתים רומאי זה. ובמאה העשרים מתאר הצייר הנוצרי רוברט אייברויין את המעשה ע"פ הדפוסים החזותיים של עלייתו של ישו מן הקבר.
אברויין רוברט
גם האיסלאם עוסק בחיי יונה, המכונה יוּנס בערבית ושעל שמו נקרא סורה (פרק) מן הקוראן. בפרק זה, יונה מייצג דווקא את החוזר בתשובה – למרות שלפי הסיפור המקראי הוא התמיד בהתנגדותו לרחמי ה'.
באמנות האיסלאמית יונה מתואר בעיקר ביחס לדגה. בין היתר קיימים ציורים המתארים אותו לאחר הקאתו ע"י הדגה, יושב ערום על היבשה מתחת לשיח כלשהו וצופה בדגה, כאשר מלאך מתקרב ונותן לו בגדים חדשים.
למעשה, יונה מתואר כרך נולד (שימו לב לתנוחת רגליו כעוּבר), או בעצם כנולד מחדש לאחר חוויה קשה, דימוי חשוב באיסלאם שמאמיניו לובשים בגדים לבנים, כחיתולי תינוק, בעת העלייה לרגל (חג') במכה. אין דימוי זה נחלתו הבלעדית של האיסלאם.
יונה בנינוה
יונה נכנע לצו האלוהי ומגיע אל נינוה, ועברנו מהקשר ימי להקשר עירוני:
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת(יונה ג' 4)
מעונה וסגוף, אך להוט, גופו השלדי משקף את הזויות החדות של עיר החטאים. ואנשי נינוה, חוזרים (לפחות למראית עין) בתשובה:
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם: (שם, פסוק 5)
מעשיהם של אנשי נינוה נדונה רבות בפרשנות היהודית. במדרש יונה המאוחר מתואר בהרחבה מעשי המלך, המזוהה כאן כאסנפר, הוא אסרחדון (?) מלך אשור.
"ויאמינו אנשי נינוה באלקי", הגיע הדבר לאסנפר מלך נינוה ועמד מכסא מלכותו ונטל כתר מעל ראשו והניח על ראשו אפר, ופשט בגדי ארגמן, הניח בעפר לבושו ונתפלש בעפר, ואמר הוא וכל אנשי ביתו וכל שריו ועבדיו וכל גדולי המלכות להתענות הם וכל אנשי בתיהם שלשה ימים ושלשה לילות וכל יושבי עיר נינוה.
מדרש זה ניזון למעשה ממדרשים קדומים יותר הנמצאים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.
תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז/א
מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ויתכסו שקים האדם והבהמה.
מאי הוו עבדי? אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד. אמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו.
ויקראו אל אלהים בחזקה – מאי אמור? אמרו לפניו, רבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע: מי נדחה מפני מי?
וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם – מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל, אפילו גזל מריש (קורה) ובנאו בבירה (במקדש), מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.
תלמוד ירושלמי מסכת תענית דף ח/ב
אמר רבן שמעון בן לקיש, תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה.
מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא, העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ; והוון אילין געיי מן הכא ואילין געיי מן הכא. אמרין, אין לית מתרחם עלינן, לינן מרחמין עליהון. הה"ד מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר וגו'.
אמר רב אחא, בערביא עבדין כן.
ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה – מהו בחזקה? אר"ש בן חלפותא, חציפא נצח לכשירא, כל שכן לטובתו של עולם.
וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם – א"ר יוחנן, מה שהיה בכף ידיהם החזירו. מה שהיה בשידה, תיבה ומגדל לא החזירו.
מתוך השוואת שני המקורות, ניתן לראות שנקט התלמוד הבבלי עמדה חיובית כלפי אנשי נינוה, ואילו מדרשי ארץ ישראל טוענים, על פי דימויים דומים, כי אנשי נינוה ניסו לרמות את אלוהים דרך סחיטה רגשית. לפי מחקרו של א. אורבך, ההערכה השלילית והמאולצת הזאת היתה תגובת רבני ארץ ישראל לפרשנות הנוצרית שגרסה שאנשיי נינוה הנוכרים היו עדיפים במעשיהם על היהודים, שטוענים כביכול לבחירה רק בזכות תולדתם מאברהם אבינו (עיינו בדיון של אורבך).
כיצד תיארו אמנים את אנשי נינוה?
בנצרות ובאיסלאם מעטים הטיפולים בקבוצה זו, אך הציור שבתנ"ך המאויר של הדוכס מאלבה, שנוצר ערב גירוש היהודים מספרד בייעוץ רב יהודי מלומד, הינו מעניין ביותר, בגלל ההשפעה הניכרת של המדרשים שהבאנו למעלה.
מימין, קבוצות נפרדות של גברים ונשים עומדות בקצה הציור, כאשר לשמאל הגברים המלך כורע לפני כס המלכות שעליו מונח כתרו. לרגלי הנשים, קבוצת ילדים ערומים מושיטה את ידיהם בבקשה למזון. משמאל, קבוצות מקבילות של סייחים וטלאים, פרות ועגלים מביטות בערגה זו כלפי זו. זהו תאור מדויק של הכתוב במדרשים שלנו.
ציורו של גוסטב דורה ידוע בשל הפירסום הרב של התנ"ך המאוייר שלו.
דורה טורח לתאר תגובות שונות בקהל להטפתו/אזהרתו/איומו של יונה.
יונה והקיקיון
לאחר חזרתם בתשובה של אנשי נינוה, יונה יוצא מן העיר כדי לראות מה יקרה, מתוך תקוה שאלוהים אכן ישמיד את העיר. אלוהים מזמן לו שיעור בחסד על ידי הכנת מקום מוצל עם שיח קיקיון.
וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה: (יונה ד' 6)
אך שמחתו של יונה נקטעת:
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ: וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:
מעטים הטיפולים האמנותיים בשלב הזה של סיפור יונה, לעומת הדגש הרב על הדג. ואולי לא פלא שכך, כיוון שסיפור הקיקיון נראה תפנית מפתיעה בעלילה. פרשה זו גם מסתיימת באופן מוזר, עם שאלה אלוהית רטורית.
(י) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: (יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:
שני ציורים מתארים שני אספקטים של הקיקיון.
בתיאור סוף הסיפור ע"י האמן השוויצרי מתיאוס מריאן, יונה המתוח מחכה בצל הצמח שזימן האל, ומקווה לחורבן העיר. היער עמצה, לעומת זאת, שטופת אור החסד האלהי.
מצד שני, האמן הישראלי יעקב שטיינהרדט מביע את האירוניה הטרגית בקטע זה, ע"י יונה הסובל מפגעי שליחי האל: התולע שהיכה בקיקיון, השמש היוקדת והרוח המדברית החרישית.
מסתבר כי הסצנה הזו היא עיקר סיפורו של יונה: הנביא איננו מבין את עיקרון החסד האלוהי, איננו מבין את עיקרון התשובה, איננו מבין את תפקיד הנביא. הוא כועס עד מוות על מצבו האישי ותלאותיו, ואיננו נותן את דעתו לגורל בני האדם. הוא נשלח דווקא להציל נוכרים, כמו שהדיון המקראי החשוב ביותר בנושא הגמול מושם בפי איוב הלא ישראלי: הנושאים הבסיסיים הללו אוניברסאליים, ולא מוגבלים לעם ישראל. לפיכך, משמעות קריאת ספר יונה ביום כיפור היא כלל אנושית ולא רק לאומית.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ט'
וכן יצר ירבעם למלחמה על הסורים ושיעבד את כל ארצם, כנבואת יונה.
וכיון שהבטחתי למסור את הענינים לכל פרטיהם, חשבתי לנחוץ לספר גם מה שמצאתי כתוב בספרי העברים על הנביא הזה. כי ציוהו אלהים ללכת אל מלכות נינוה, ולכשיבוא אל עיר זו, להכריז בה, שעתידה היא לקפח את שלטונה. והנביא פחד ולא הלך, (ולא עוד) אלא שברח מפני אלהים לעיר יפו, וכשמצא (שם) ספינה, ירד בה והפליג אל תרסוס של קיליקיה. (בדרך) קמה סערה חזקה מאד והספינה היתה נתונה בסכנה לטבוע. והמלחים והקברניטים ובעל הספינה עצמו התפללו ונדרו זבחי תודה, אם ימלטו (ממצולות) הים. ורק יונה התכסה ושכב ולא עשה דבר כמעשי שאר האנשים לעיניו. וכשהלך הנחשול וגדל והים געש יותר ויותר מחמת הרוחות, (התחילו) חושדים—מה שמתקבל על הדעת—שמא אשם אחד הנוסעים בסערה, שקמה עליהם, והסכימו ביניהם (להפיל) גורל, כדי לדעת, מי הו האיש. וכשהפילו גורל נפל על הנביא. שאלוהו מאין הו מה מעשהו. אמר שהו מגזע העברים ונביא לאל עליון…וכן יעץ להם להשליכו אל הים, אם רצונם להימלט מסכנת השעה, שכן הוא האשם בסערה שקמה עליהם. בראשונה לא העזו (לעשות זאת), משום שחשבו את הדבר לחטא להשליך איש זר, שהפקיד את חייו בידם, (לזרועותיו) של מות בטוח. אולם לבסוף, שגברה הצרה יותר ויותר והספינה חשבה לטבוע והנביא עצמו והפחד לחייהם האיצו בהם, השליכוהו אל הים. אז שככה הסערה; ואילו על הנביא (מספרת) האגדה, שבלעהו דג ולאחר שלשה ימים ושלשה לילות הוקא חי ושלם בגופו אל חוף ים אבכסיניא. אז ביקש מאת אלהים, שיסלח לו את עוונותיו, והלך אל נינוה העיר ועמד במקום שקולו נשמע לרבים והכריז, שכעבור זמן קצר מאד יאבד להם השלטון על אסיה. ולאחר שהודיע את דבר חזר לביתו. סיפור זה על הנביא סיפרתי כפי שמצאתיו כתוב (בספר).
מתי י"ב
38 וַיַּעֲנוּ אֲנָשִׁים מִן־הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ רַבִּי חָפַצְנוּ לִרְאוֹת אוֹת עַל־יָדֶךָ׃ 39 וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם דּוֹר רָע וּמְנָאֵף מְבַקֶּשׁ־לוֹ אוֹת וְאוֹת לֹא יִנָּתֶן־לוֹ בִּלְתִּי אִם־אוֹת יוֹנָה הַנָּבִיא׃ 40 כִּי כַּאֲשֶׁר הָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת כֵּן יִהְיֶה בֶן־הָאָדָם בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת׃ 41 אַנְשֵׁי נִינְוֵה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפַּט עִם־הַדּוֹר הַזֶּה וְיַרְשִׁיעוּהוּ כִּי הֵם שָׁבוּ בִּקְרִיאַת יוֹנָה וְהִנֵּה־פֹה גָּדוֹל מִיּוֹנָה׃
מכילתא פרשת בא הקדמה
תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ שנ' (יונה א') ויקם יונה לברוח תרשישה וגו'. וכי מלפני ה' הוא בורח? והלא כבר נאמר (תהלים קלט) אנא אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר גם שם ידך תנחני וגו'; (זכריה ד') עיני ה' המה משוטטו' בכל הארץ…אלא אמר יונה, אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל. משל לעבד כהן שברח מרבו: אמר, אלך לבית הקברות מקום שאין רבי יכול לבא אחרי; אמר לו רבו, יש לי כיוצא בך. כך אמר יונה, אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית שהגוים קרובין לתשובה הן שלא לחייב את ישראל; אמר לו הקבה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר (יונה א'), ויי' הטיל רוח גדולה אל הים.
נמצאת אתה אומר, שלשה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמי' תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר, (איכה ג') נחנו פשענו ומרינו. לכך נכפלה נבואתו שנאמר (ירמיה לו), ועוד יוסיף עליהם דברים. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנא' (מא יט), קנא קנאתי ליי' צבאות וגו'. ומה נאמר שם? ויאמר לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך; שאין תלמוד לומר לנביא תחתיך אלא שאי איפשי בנבואתך.
יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב שנאמר(יונה ג'), ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר; שנית נדבר עמו, לא שלישית. רבי יונתן אומר, לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים שנאמר (שם א') ויאמר אליהם שאוני והטילוני אל הים. וכן תמצא האבות והנביאים היו נותנין עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר (שמות לב)? ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, (במדבר יא) אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי. בדוד מהו אומר (שב כד)? הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז/א
מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ויתכסו שקים האדם והבהמה. מאי הוו עבדי? אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו, רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו. ויקראו אל אלהים בחזקה – מאי אמור? אמרו לפניו, רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב צדיק ורשע: מי נדחה מפני מי? וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם – מאי ומן החמס אשר בכפיהם? אמר שמואל, אפילו גזל מריש ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו.
תלמוד ירושלמי מסכת תענית דף ח/ב
אמר רבן שמעון בן לקיש, תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה.
מה עשו? רבי חונה בשם רש בן חלפותא, העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ; והוון אילין געיי מן הכא ואילין געיי מן הכא. אמרין, אין לית מתרחם עלינן, לינן מרחמין עליהון. ההד מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר וגו'.
אמר רב אחא, בערביא עבדין כן.
ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה – מהו בחזקה? ארש בן חלפותא, חציפא נצח לכשירא, כל שכן לטובתו של עולם.
וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם – אר יוחנן, מה שהיה בכף ידיהם החזירו. מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.
פרקי דרבי אליעזר פרק ט
בחמישי ברח יונה מפני אלהיו ולמה ברח מפני שפעם אחת שלחו להשיב את גבול ישראל ועמדו דבריו שנ' הוא השיב את גבול ישראל פעם שנייה שלחו לירושלם להחריבה ועשה הבה כרוב רחמיו וניחם על הרעה ולא חרבה והיו קוראין אותו נביא שקר פעם שלישית שלחו על נינוה להחריבה דן דין יונה בינו לבין עצמו ואמ' יודע אני שהגוים קריבי תשובה הן עכשו הן עושין תשובה והבה שולח רוגזו על ישראל ולא עוד אלא די שישראל קורין אותי נביא שקר אלא אף אומות העולם הרי אני בורח מלפניו למקום שלא נראה כבודו שם אם אעלה לשמים נאמר על השמים כבודו ועל הארץ מלא כל הארץ כבודו הרי אני בורח מלפניו שלא נראה כבודו שם ירד לו יונה אל יפו ולא מצא מרכב אניה לירד בה והאניה שירד בה יונה היתה רחוקה מיפו מהלך ב' ימים לנסות את יונה מה עשה הבה הביא עליה סער גדול' והחזירה אל יפו וראה יונה ושמח לבו ואמר עכשו אני יודע שדרכי מיושרת לפני אמ' להם אבוא עמכם באניה אמרו לו הרי אנו הולכים לאיי ים תרשישה אמ' להם אבוא עמכם ודרך כל אניות כשאדם יוצא מהן הוא נותן שכר ויונה בשמחת לבו הקדים ונתן שכר שנ' ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' פרשו מהלך יום אחד ובא עליהם סער גדול בים מימינם ומשמאלם ושאר כל האניות עוברות ושבות בשלום בשתיקת הים והאניה שירד בה יונה היתה בצרה גדולה וחשבה להשבר שנ' וה' הטיל רוח גדולה אל הים ר' חנינא אומ' משבעים לשונות היו באניה וכל אחד ואחד היו אלהיו בידו ואומ' והיה האלהים אשר יענה ויציל אותנו מן הצרה הזאת הוא האלהים. ועמדו וקראו בשם ה' אלהיו ולא הועילו מאומה. יונה בצרת נפשו נרדם וישן לו בא אליו רב החובל אמר לו הרי אנו עומדין בין מות לחיים ואתה נרדם וישן מאי זה עם אתה אמר להם עברי אנכי אמרו לו והלא שמענו שאלהי העברים גדול קום קרא אל אלהיך אולי יעשה לנו ככל פלאותיו כמו שעשה לכם בים סוף אמ' להם בשבילי באה לכם הצרה הזאת עליכם שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם ר' שמעון אומ' לא קבלו האנשים עליהם להשליך יונה לים והפילו גורלות עליהם ונפל הגורל על יונה מה עשו נטלו כל הכלים אשר באניה והשליכו אותם לים להקל מעליהם ולא הועילו מאומה בקשו לחזור ליבשה ולא יכלו מה עשו נטלו את יונה ועמדו על גבי הספינה ואמרו אלהי עולם ה' אל תתן עלינו דם נקי שאין אנו יודעין מה טיבו של איש זה הוא אומ' בפיו בשבילו באה הצרה הזאת עלינו הטילו אותו עד ארכובותיו ועמד הים מזעפו לקחו אותו אצלן והים היה הולך וסוער עליהם הטילו אותו עד צוארו ועמד הים מזעפו לקחו אותו אצלן והים הולך וסוער עליהם עד שהטילוהו כלו לים ומיד שתק הים מזעפו שנ' וישאו את יונה ויטילוהו אל הים וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה ר' טרפון אומ' ממונה היה מששת ימי בראשית לבלוע את יונה שנ' וימן ה' דג גדול ונכנס לתוך פיו כאדם שנכנס בבית הכנסת גדולה ועמד והיו שתי עיניו של דג כחלונות אמפומיות מאירות ליונה ר' מאיר אומ' מרגלית אחת היתה תלויה במעיו של דג והיתה מאירה ליונה כשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים והיה רואה יונה כל מה שבים ובתהומות
שנ' אור זרוע לצדיק אמ' לו הדג ליונה אין אתה יודע שבא יומי להאכל לתוך פיו של לויתן אמ' לו הוליכני אצלו ואני מציל אותך ואת נפשי מפיו והוליכו אצל לוייתן אמ' לו לוייתן בשבילך ירדתי לראות את מדורך בים ולא עוד אלא שאני מוכן לירד וליתן חבל בלשונך ולעלות אותך לסעודה גדולה של צדיקים הראהו חותמו של אברהם הביט לברית וראה לויתן יונה וברח מלפניו יונה מהלך שני ימים אמ' לו הרי הצלתיך מפיו של לוייתן הראני מה שבים ובתהומות והראהו נהר גדול של מימי אוקיאנוס שנ' ונהר יסובבני והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם שנ' סוף חבוש לראשי וראהו מקום שנשברי הים וגליו יוצאין שנ' כל משבריך וגליך עלי עברו והראהו עמודי ארץ במכונה שנ' הארץ בריחיה בעדי לעולם והראהו שאול תחתית שנ' ותעל משחת חיי והראהו גיהנם שנ' מבטן שאול שועתי והראהו תחת היכל ה' שנ' לקצבי הרים ירדתי מכאן אנו למדים שירושלם על שבעה הרים היא עומדת וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה אמרו לו ליונה הרי אתה עומד תחת היכל ה' התפלל ואתה נענה מיד אמ' לו לדג עמוד במקום עומדך שאני מבקש תפלה להתפלל ועמד הדג והתחיל יונה להתפלל לפני הבה ואמ' רבון כל העולמים נקראת ממית ומחיה הרי הגיעה נפשי למות החייני ולא נענה עד שיצא הדבר הזה מפיו אשר נדרתי אשלמה אשר נדרתי להעלות את לוייתן ולעשותו לפניך אשלם ביום ישועות ישראל שנ' ואני בקול תודה אזבחה לך מיד רמז הבה לדג והקיא את יונה ליבשה שנ' ויאמר ה' לדג ויקא את יונה והמלחים ראו את כל האותות והנסים והנפלאות הגדולים שעשה הבה עם יונה ועמדו והשליכו איש את אלהיו שנ' משמרים הבלי שוא תסדם יעזובו וחזרו ליפו ועלו לירושלם ומלו את בשר ערלתם שנ' וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וכי זבחו זבח אלא זה דם ברית מילה שהוא כדם זבח ונדרו איש להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו ועליהם הוא אומר על הגרים גרי צדק:
פרקי דרבי אליעזר פרק מב
ר' נחוניא בן הקנה אומ' תדע לך כח התשובה בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנ' מי ה' אשר אשמע בקולו ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנ' מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש והצילו הבה בין המתים מניין שלא מת שנ' כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו' והלך ומלך בננוה והיו אנשי נינוה כותבים מכתבי עמל וגוזלים איש את ריעהו ובאים איש על רעהו במשכב זכור ובא אצלו מעשיהם הרעים וכששלח הבה ליונה להנבא עליה להחריבה שמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו כל העם שני ימים וכל מי שיעשה את הדברים הללו ישרף באש. מה עשה? העמיד האנשים מצד אחד והנשים מצד אחר וכל בהמה טהורה מצד אחר והילדים רואים את אמותיהם ורוצין לינק ובוכין ואמותיהם רואים את בניהם ורוצים להניקם ובזכות הילדים קכ אלף וג' אלפים הרבה משנים עשר רבוא שנ' ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה. ארבעים שנה האריך אפו עמהם כנגד ארבעים יום ששלח את יונה ולאחר ארבעים שנה שבו למעשיהם הרעים הרבה מן הראשונים ונבלעו כמתים בשאול תחתיה שנ' מעיר מתים ינאקו
מדרש יונה, ע' 100
ויאמינו אנשי נינוה באלקי', הגיע הדבר לאסנפר מלך נינוה ועמד מכסא מלכותו ונטל כתר מעל ראשו והניח על ראשו אפר, פשט בגדי ארגמן, הניח בעפר לבושו ונתפלש בעפר, ואמר הוא וכל אנשי ביתו וכל שריו ועבדיו וכל גדולי המלכות להתענות, הם וכל אנשי בתיהם שלשה ימים ושלשה לילות וכל יושבי עיר נינוה. והכרוז היה יוצא לפני המלך: שלשה ימים ושלשה לילות אל תאכלו ואל תשתו כל משתה ויתכסו בשקים ויתפלשו באפר ויתפללו בבכי לפני הקב"ה בכל שוק ושוק בכל רחוב ורחוב בכל בית ובית בכל שער ושער שבעיר נינוה. הגביהו יונקי שדים שלהם כלפי מעל' ואמרו לפני הקב"ה בבכי גדול עשה בשביל אילו שלא חטאו; ואולי ירחם הקב"ה עלינו ולא יאבד אותנו מכעסו.
אמר ר' שמעון בן חלפתא תשוב' של רמאות עשו אנשי נינוה.
אבן עזרא על יונה פרק א פסוק א
(א) זה הנביא התנבא על ירבעם בן יואש, וכן כתיב הוא אשר דבר ה' ביד עבדו יונה בן אמתי אשר מגת החפר. יש לתמוה איך יעלה על לב חכם שידע השם ומעשיו שיחשוב לברוח מפניו והוא בידו והכל מלא כבודו. ואיך יתנבא מורה פי השם והוא כתוב כי הוא הנביא? והגאון אמר כי הלך אל נינוה וקרא עליה ולא הזכיר זה הכתוב כמו קראן לו ויאכל לחם. ואני אומר כי אין זה כמו זה, כי אין טעם להזכיר אם אכל, אם לא אכל, אם לא קראו לו
רק פגע בו ודבר עמו. ועוד אם יונה מלא דבר השם, למה היה בורח, והוא אמר על [כן] קדמתי לברוח תרשישה? ועתה הנה ראינו שלא היה משה רוצה ללכת בשליחות השם להוציא עמו, ואף כי יונה שילך להשיב אל נינוה. וככה אמרו חכמינו שתבע כבוד הבן. ועתה ארמוז לך סוד: יש עושה חרוזים בתולדתו בלי למוד; ויש שהוא צריך לימוד וכאשר יקבל ככה, יוכל שלא לקבל; ונקל הוא האחרון מן הראשון. וכל הנביאי' לבד ממשה—אחר עבור כבוד השם על פניו— נבואתם כולם במראות הם גם בחלום. על כן אמרתי על אברהם אבינו, בנבואה על נסיון האלהים ולקח המאכלת ואזנו נוטה לשמוע מהרה. וכאשר חיפשתי בכל המקרא, לא מצאתי מלת בריחה רק דביקה על מלת פני כמו ומפניך אברח, ויברח יפתח מפני אחיו. והנה לא מצאתי בנבואה יונה שברח מפני השם רק מלפני השם, וכתוב חי ה' אשר עמדתי לפניו. והנה כל זמן שהוא מקבל הוא מלפני לפני השם וככה ויצא קין מלפני ה'; על כן אחריו ומפניך אני אסתר, כי פני האדמה לפני ה' ועוד כתוב לבוא בנקרת הצורים ובנקיקי הסלעים מפני פחד ה' וכתב לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'. והמשכילים יבינו:
קוראן סורה 10: 98
מדוע לא האמינו שום עיר ולא נושעה באמונתה, זולת בני עמו של יונה? כאשר האמינו, הסרנו מעליהם את עונש הקלון בחיי העולם הזה והנחנו להם להתענג זמן מה.
קוראן סורה 21: 87 – 88
אשר לד'ו אלנון (הוא של הדג = יונה), הוא הסתלק בכעס וחשב כי לא נוכל להשיגו. לבסוף קרא ממחשכים לאמור, אין אלוה מבלעדיך. ישתבח שמך, אכן הייתי בבני העוולה. אז נעתרנו לו, והצלנוהו מן הייסורים. כך נמלט את המאמינים.
קוראן 37: 139 – 148
יונה היה בשליחים. הוא ברח אל האונייה העמוסה, הפיל גורל, והיה במפסידים. הדג בלע אותו, כיאשר היה. אלמלא היה מן המספרים בשבח אלוהים, כי אז היה נשאר במעיו עד היום אשר בו ייעורו המתים. אז הטלנוהו אל היבשה והא תשוש. והצמחנו מעליו עץ קיקיון, ושלחנו אותו אל מאה אלף [אנשים] או יותר. הם האמינו, על כן הנחנו להם להתענג זמן-מה.