מאמר
הכרובים
הקדמה
מי הם הכרובים? ישויות מכונפות שמיימיות, המוזכרות תשעים פעמים בתנ"ך ופעם אחת בברית החדשה. נראה שאביהם הקדמון של הכרובים היה היצור שנקרא באשור העתיקה לַמָאסוּ: בעל חיים אקזוטי המורכב ממספר חלקים – חלקו שור, חלקו אריה, חלקו עיט וחלקו אדם. יצורים אלה שירתו כשומרי השערים האגדיים של האלילים והמלכים.

שוערים שמימיים
במקרא אין תיאור רציף או אחיד של הכרובים. לפעמים הם פסלים, לפעמים דמויות ארוגות ולפעמים הם יצורים חיים. הכרובים מופיעים לראשונה בבראשית ג', כשומרים המאיימים והלוהטים בשערי גן העדן. באמנות הם מצוירים לרוב כשליחיו נושאי החרב של האלוהים, שמגרשים את אדם וחווה ללא גינונים מיותרים מגן עדן אל העולם/ההיסטוריה.
כס המלכות האלהי
הכרובים מופיעים שוב בשמות כ"ה 17-22, זוג פסלים מכונפים יצוקים זהב טהור, הממוקמים זה מול זה על הכפורת המכסה את הארון. כאן, אלוהים מדבר אל ישראל מלמעלה ובין הכרובים, ולוחות הברית נמצאים למטה, בארון. אפשר גם לתאר את הסמליות המורכבת ולומר שהן הכפורת והן הכרובים הם כס מלכותו של אלוהים והארון הוא הדום רגלי האלוהים (תהילים קל"ב 7; דברי הימים א' כ"ח 2). מתוך אחדים מכתבי עמי המזרח הקדום אנו למדים שחוקי האל מופקדים בתוך הדום המלך, בדומה ללוחות הברית המופקדים בארון. מכיוון שבישראל היו החוק/התורה למרכז הפולחן, הפך ההדום הקטן לארון שבו מונחים הלוחות.
המילה כרוב מופיעה בספר שמות כ' 19 פעמים נוספות, אך ללא כל תיאור נוסף.
מרכבת האלהים
אזכור נוסף של הכרובים הוא בשמואל א' ד', כשהארון מובא לשדה הקרב, כ"אֲרוֹן בְּרִית-ה' צְבָאוֹת, יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים". הכרובים הנייחים נוסקים מעלה בשמואל ב כב, ובמקביל לתהילים י"ח, מעבירים את האלוהים בדרמתיות על גבי "כנפי הרוח".
וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב, וַיָּעֹף; וַיֵּרָא, עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ. וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו, סֻכּוֹת; חַשְׁרַת-מַיִם, עָבֵי שְׁחָקִים.
כאן המילה "כרוב" מקבילה ונרדפת לצורות העננים, ובכך מדמה המשורר את האלוהים השמימי כרוכב על עננים, כאשר את כלי רכבו מגלמים הכרובים.
בארון הקודש של לסאו, כנפי הכרובים נראים באופן מופשט כציציות טלית/כאצבעות שמימיות המאגפות את האור הנצחי/השכינה.
עיטורים קדושים וחילוניים
כשבונה שלמה את המקדש, עובר הארון למשכנו החדש (מלכים א' ו'). לדמויות המוזהבות הקטנות שעל הכפורת, נוספו עכשיו שני כרובים אדירי ממדים, מפוסלים בעץ.
כיוון שהכרובים הם אגדיים לחלוטין ומתוארים חלקית בלבד, הדמיון האמנותי אינו כבול. לפיכך, לצורך הדוגמה, בקובץ איורים מהמאה השלוש-עשרה, "המכלול הצפון-צרפתי", מיזגו האמנים את אוהל מועד, את המקדש ואת הדימוי הנבואי, ובכך העניקו לכרובים שלהם זוג כנפיים נוספות, בהתבסס על חזונו הידוע של ישעיהו על השרפים בעלי ששת הכנפיים, שריחפו מעל קודש הקודשים:
וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא; וְשׁוּלָיו, מְלֵאִים אֶת-הַהֵיכָל. שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו–וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו' 3-1).
שלמה קישט גם את קירות המקדש בתבליטי כרובים מגולפים:
וְאֵת כָּל-קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע, פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת, וּפְטוּרֵי, צִצִּים–מִלִּפְנִים, וְלַחִיצוֹן (מלכים א' ו' 29).
הציור לעיל של לוחית שנהב מאשור, מראה את השינוי שעברו היצורים האגדיים ועצי התמר, אשר ככל הנראה מייצגים את עץ החיים. כפסלים לא מחוברים וכתבליטים מגולפים, הכרובים לא רק תומכים בכס המלכות האלוהי ובכוחה של המרכבה השמימית, אלא הם מקשטים גם את המקדש כולו, והם השומרים בקודש הקודשים, בדומה ללמאסו האשורי שראינו, המגביל את הגישה לאלוהות.
הכרובים, אם כך, גם נחבאו וגם נראו; מלבד הכוהנים במקדשו של שלמה, אף אחד לא היה יכול לראות את שלוש הצורות. הכרובים נעלמו למעשה מהתנ"ך, ועד לימיו של יחזקאל הם מוזכרים רק עוד פעם אחת בלבד (מלכים ב יט 15 = ישעיה ל"ג 16).
tולם, היום אנו למדים מהארכיאולוגיה שהכרובים נמצאו גם ברשות הרבים. הכרובים היו מוטיב עיצובי, בייחוד בתגליפי השנהב, שנמצאו בבתיהם של בני המעמד הגבוה בממלכת ישראל הצפונית.

בנוסף, ירבעם, מלכה הראשון של ישראל (הממלכה הצפונית לאחר הפילוג מממלכת יהודה), השתמש בדמויות אסורות, בפולחן של ממלכתו החדשה. הוא מיסד את פולחן עגלי הזהב במקדשים שהקים בבית אל ובדן. פסלים אלה היו מקביליהם של הכרובים, בכך שהן הכרובים והן עגלי הזהב נחשבו לאלה הנושאים את האל הבלתי נראה. עדויות מקראיות וארכיאולוגיות מצביעות על כך שהעגלים הוצגו בפרהסיה, למשל במקום פולחן חיצוני בדן, שם מצהיר ירבעם "הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א' י"ב 28). לפיכך ביהודה, הכרובים הוסתרו במקדש, פן יסגדו להם, בעוד שבממלכת ישראל הצפונית נראו העגלים לעין כל ואפשר היה לסגוד להם, עדות למחלוקת בישראל העתיקה באשר לנוכחות הצלמים בפולחן.
מיחזקאל והלאה
התיאור המפורט והמקיף ביותר על הכרובים הוא בספר יחזקאל, שמקורו בתקופת גלות בבל. בפרק א' מתאר יחזקאל את חזון המרכבה השמיימית, תיאור שהפך להיות אחד מיסודותיה העיקריים של תורת הנסתר היהודית. בעוד פרק א' מתייחס ליצורים המוליכים את המרכבה פשוט כ"חיות", התיאור המקביל של המרכבה בפרק י' משתמש בעקביות במושג כרובים. בפרק א', לחיות יש גוף אנושי חלקי, שני זוגות כנפיים, ידיים אנושיות ו"רגליים ישרות" המסתיימות "בכף רגל עגל".
וּפְנֵיהֶם, וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה: לְאִישׁ, שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ, וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה (יחזקאל א' 11).
היכן ראינו בן כלאיים זה קודם? היכן ראה זאת יחזקאל? מצד אחד, ככוהן הוא בוודאי גדל על אגדות הכרובים שעל ארון הברית., מצד שני, כיוון שחי בתקופת גלות בבל, הוא בוודאי ראה דמויות יומיומיות כמו אלה שלמטה:
בניגוד ללמאסו שהזכרנו קודם, לכרובים של יחזקאל, כמו לגריפינים או למלאכים השומרים הללו, יש גוף אנושי בעל שתי רגליים. עם זאת, לכרובים של יחזקאל, כמו גם ללמאסו, יש מאפיינים של אותן ארבע חיות: ציפור, שור, אדם ואריה.
למה ארבעה אלה? ג'וזף קמפבל, היסטוריון דתות ידוע, כותב כך:
האריה-שור המכונף עם ראש האדם משלב בגוף אחד את ארבעת הסימנים של גלגל המזלות של תקופת האסטרונומיה המסופוטמית המוקדמת ביותר שציינו את מפנה השמש ואת שוויון היום והלילה: השור (שוויון יום ולילה אביבי והרבע המזרחי), אריה (מפנה השמש הקייצי והרבע הדרומי), עיט (מאוחר יותר עקרב: שוויון יום ולילה סתווי והרבע המערבי), ונושא המים (מפנה השמש החורפי והרבע הצפוני). אלו הם ארבעת "היצורים החיים" של חזון יחזקאל ושל חזון אחרית הימים (The Mythic Image עמ' 285).
הטטרמורף
חיה זו, המייצגת את הזמן והמרחב האנושי, שמרה על השערים, על המעבר למלך/לאל, על הנצחי. באמנות נוצרית מימי הביניים, חיה זו המורכבת מכמה חלקים מתפרקת לארבעה מרכיבים, המייצגים את ארבעת השליחים – מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן
כל אחד מהם מזוהה עם אחת מן החיות, ויחד הם נקראים טטרמורף (דמות מרובעת). כמו באסטרונומיה המסופוטמית, הם מייצגים זמן אנושי ומרחב אנושי. הם מאגפים את האליפסה שבה יושב ישו.
היכן נמצאות ארבעת הדמויות באמנות יהודית?
באמנות יהודית מוקדמת, הפחד מעגל הזהב והסייגים הקשורים לדימוי האנושי מנעו את הצגתם המלאה של ארבעת הדמויות. לפיכך, בבית אלפא, אריות גולמיים ו"עיטים" מעטרים את פינותיה של ארון הקודש. הרעיון הוא להציגם אך לדכא את הדימוי. מה שנצחי היא התורה, לא הדימוי של האל. מרחב אנושי וזמן אנושי מוצגים בתמימות עם חפצים פולחניים של המקדש.
באמנות יהודית מאוחרת, ארבעת הדמויות מופיעות לבסוף בצורה צנועה, כמו באיור זה מהמאה הארבע-עשרה במחזור ורוצלב. חמישה מדליונים מצורפים לשער הרומנסקי, ארבעה מהם הם ה"חיות", ומייצגים אותם העיט, האדם, האריה והשור. המדליון החמישי, שממוקם במקום העליון ביותר בקשת, מראה את כס המלכות הריק של הקדוש ברוך הוא.
עקבנו אחר חייהם של הכרובים במשך 3000 שנים וראינו את השינוי המתמיד בצורתם, שינוי שהתאפשר בשל הזהויות הרבות שלהם וסמליותם העמוקה, ובשל הכמיהה האנושית לראות את האלוהות ואת הפחד המלווה את המפגש המסתורי הזה.
תוצאה מוזרה אחת של משיכה זו בשני כיוונים מנוגדים היא השימוש הנפוץ היום במילה כרוב לפנים עגולים של תינוקות מלאכיים, רחוק כשנות אור מאותם יצורים בני כלאיים ומזרי אימה של הזמן הקדום.
ספר שמות פרק כה
(יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ:
(יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
(יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:
(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:
(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
ספר מלכים א פרק ו
(כג) וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ:
(כד) וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו:
(כה) וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים:
(כו) קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי:
(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף:
(כח) וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב:
ספר יחזקאל פרק א
(ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:
(ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם:
(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל:
(ח) וִידֵו {וִידֵי} אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם:
(ט) חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ:
(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:
(יא) וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה: