מאמר
מגדל בבל
עולם המגדל
התורה פותחת ב"בראשית", בסיפורי "ככה וככה" המבקשים לענות על השאלות: איך נברא העולם? ואיך נבראה האנושות? למה גורשנו מגן עדן? איך החלה הפשיעה? וכל המקצועות שבהם עוסקים בני האדם, וכל מעשי האמנות שלהם – מאין באו? כחוט השני ארוגים בסיפורים אלה תפקידו המביך של הבורא ותפקודו הלקוי של ברואיו האנושיים. סיפורים אטיולוגים אלה, כלומר, סיפורים המספרים את מקורם של הדברים, מסתיימים בקול גדול:
אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ–אַחַר הַמַּבּוּל (בראשית י, 32).
פסוק זה המסיים את סיפור נח ובניו מרים את המסך על הסיפור הבא (פרק יא), סיפור שאחת ממטרותיו היא להסביר איך "נפרדו הגויים בארץ אחר המבול" ומהי הסיבה לריבוי השפות בהן אנו מדברים.
סיפורנו מתחיל במילים ”ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, 1). כל הפרשנים, עתיקים כחדשים, שואלים מה ההבדל בין "שפה אחת" ל"דברים אחדים"? ומה כוונת הביטוי הסתמי "דברים אחדים"? ומה כוונת הסיפור כולו? כמספר הפרשנים כך מספר ההצעות.
כיאה לסיפור על אודות השפה, תחילתו באמירה עמומה. יש הסוברים שגם זה סיפור "ככה וככה", סיפור המסביר את המגוון המפליא של שפות ועמים בעולם. אחרים גורסים שהסיפור מלגלג על התרבות הפגאנית הבבלית. אפשר גם שהסיפור עוסק ב"היבריס" (hybris), גאווה יתרה ובתוצאותיה של גאווה זו. הסתייגותו הקשה של האל מנטיית המין האנושי לגאוותנות ברורה מקביעתו ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, 21), כאשר "יצר לב האדם" הוא מה שאנחנו מכנים כיום יצירתיות!
בסיפור מגדל בבל רק תשעה פסוקים ומבנהו ייחודי – הוא כולל מילים החוזרות על עצמן בדמות מגדל וסולם. והנה לפנינו עלייה וירידה, שפה ואדריכלות כרוכים זה בזה ושזורים בסיפור.
איך מסביר המדרש את הסיפור?
מה בעצם היה החטא בבניית מגדל בבל? שאלה זו מטרידה את הקורא בן זמננו. הסיפור המקראי אינו משיב תשובה ברורה, אך המדרש מגנה גינוי חריף את הכוונה להגיע לשמים ולגרש את אלוהים ממקומו. בתרגום יונתן (תרגום התורה לארמית הכולל דברי פרשנות) אנו קוראים:
ואמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו מגיע עד סוף השמים ונעשה לנו פסל בראשו ונשים חרב בידו; הוא יעשה עבורנו סדרי מלחמה שלא נתפזר על פני הארץ
מדרש-תרגום זה הוא הבסיס לציורו של שלום מצפת המתאר את הכוונה כאילו היא המעשה שהושלם.
התלמוד הבבלי מציין שני מאפיינים נוספים של כוונת הבונים את המגדל:
אמר רב ירמיה בר אלעזר נחלקו לשלש כיתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה. סנהדרין ק"ט.
בעוד שמוטיב המלחמה באלוהים מרכזית למדרש היהודי, לא ידוע לנו עליו באיקונוגרפיה יהודית או הנוצרית. הד למסורת זו אנו מוצאים בציור מיניאטורי מוסלמי משנת 1600, שבו נראה נימרוד, היושב בסל שעיטים נושאים השמיימה בעוד הוא יורה חצים באלוהים.
בהלת המבול
יוסף בן מתתיהו הוא הפרשן היחיד המסביר כי בנו את המגדל מתוך פחד מפני מבול נוסף. אמנים אחדים ציירו נוף ים סביב למגדל ואולי, כמו יוסף בן מתתיהו, הם מתייחסים לסמיכותה של פרשת המבול לפרשת מגדל בבל.
אֶשֶר מתאר את מגדל בבל מלמעלה (זווית הראייה של אלוהים), ומשום כך חציו העליון של הרקע מלא בגלים של הים הסמוך. עננים שחורים מעצבים את השמים בציור המגדל של דאלי, מגדל שגם הוא ניצב ליד מים.
הציור התמוה ביותר מבין השלושה משלב את הסיפור המקראי באגדה צרפתית-רומית. הציור הוא למעשה "דרשה חזותית" היסטורית מהמאה ה-15 המתאר את ההתיישבות בברטאן שבצרפת. בצד שמאל למעלה עומדת תיבת נח על פסגת הר אררט. במקביל לתיבה ולימינה ניצב המגדל השואף אל המרומים. למטה מימין בוערת העיר טרויה ותושביה נסים ממנה, ובצד שמאל עולים פליטי טרויה על הספינה שתישא אותם לברטאן. מכאן עולות ההקבלות הבאות:
- שמאל למעלה – התיבה שהצילה את האנושות מהים ובעזרתו
- שמאל למטה – ספינה אחרת מצילה את ניצולי טרויה בדרך הים
- ימין למעלה – הניצולים בונים את עירם החדשה
- ימין למטה – הניצולים נסים מעירם
ומכאן עולה, שתושבי ברטאן "המודרניים" קשורים לאבותיהם הקדמונים. כשם שנח ומשפחתו ניצלו מאבדון ובנו מחדש את תרבותם, כך גם נמלטו ניצולי טרויה בספינה כדי להקים מחדש את חייהם בברטאן. מגדל בבל הוא אפוא, סמל התרבות ולא מרד של כופרים. גם הים אינו עוד הגורם ההורס והוא הפך לגורם המושיע.
נמרוד והמגדל
המדרש והאמנות מציגים חלופה נוספת לסיפורנו, והיא נובעת מסמיכותו של סיפור מגדל בבל (בראשית יא) לאזכור של נמרוד, הזוכה פעמיים לתואר "גיבור" (בראשית י). נמרוד ה"גיבור" מספר בראשית (י 8 ו9) היה ל"ענק" בתרגום השבעים ובכתביו של פילון האלכסנדרוני, כמו גם בתרגומי התורה לארמית. ספר בראשית ממשיך ומספר לנו (י, 10) שבבל, העיר אותה בנה, הייתה ראשית ממלכתו. מכאן מחבר המדרש בין נמרוד למגדל בבל, וחיבור זה מופיע כבר בכתביו של יוסף בן מתתיהו, כתבים שנשמרו בידי הכנסייה הנוצרית. בהסבריו של בן מתתיהו לסיפור המקראי נמרוד הוא עריץ:
והיה מסית אותם ליהירות ולבוז כלפי אלהים איש אחד נמרוד, שהיה נכדו של חם בן נח, אדם נועז ובעל-זרוע. הוא פיתה אותם, שלא ליתן הודאה לאלהים, שעל ידו בא להם העושר, אלא לחשוב, שכוחם הוא שממציאו להם.
מקורות יווניים אלה היו חלק מהקאנון של הכנסייה בימי הביניים, ומשום כך מופיע נמרוד הענק במספר רב של יצירות אמנות נוצריות העוסקות במגדל בבל.
בשני הציורים לעיל, נמרוד מתמר מעל לכל הדמויות האחרות, בעוד אלוהים והמלאכים מופיעים במרכז מעליהם ומביטים במעלליו. נוכחות המלאך מסבירה את לשון הרבים "הבה נרדה" (בראשית י, 7) בה נוקט אלוהים.
תיאור מוקדם יותר (המאה ה-11) בשנהב מסולרנו שם ללעג את נמרוד ומציג את אלוהים, ולא את העריץ בן התמותה, ליד המגדל. אלוהים הוא בעל הקומה האמתי והוא שישים קץ למעשה האווילות האנושית.
במדרש אנו מוצאים התפתחות מקבילה, כאשר נמרוד הופך לעובד אלילים ולעריץ שאין שני לו, והוא מערער על סמכותו של אלוהים ונחוש בדעתו להגיע לכיסא הכבוד ולהדיח את אלוהים. לוי גינזבורג שילב את המדרשים השונים לסיפור מעשה בו נמרוד והאנושות כולה הפכו שותפים לדבר עברה:
בימים ההם ונמרוד וכל בני דורו מרבים לחטא ולהרשיע, והיו מרעים מעשיהם ומכעיסים לפני הבורא. ותכבד מאד חטאת נמרוד ויגדל פשעו באשר זמם ואשר עשה, בעצה רעה לבנות מגדל רם ונשא להלחם ממנו בצבא השמים. כי עמד נמרוד ומרד והמריד את כל העולם כלו נגד היושב בשמים, כביכול…ויתקבצו כשש מאות אלף איש ויאמרו לבנות המגדל בארץ שנער.
המדרש כמעט ואינו מתייחס לגובהו של נמרוד כענק, ובמקום זאת פונה יותר לניגוד שבין גבהות לבבו של נמרוד לבין יראת השמים של אברהם.
המגדל בתקופות מאוחרות יותר
קרוב לוודאי שציור מגדל בבל שצייר ברויגל בשנת 1563 הוא הידוע ביותר, וגם הוא מתאר את הענק נמרוד מתייעץ עם בנאיו למרגלות הבניין הנישא. ציור זה הוא אחד מתוך יותר ממאה ציורים הולנדיים מהמאה ה-16 המתארים את מגדל בבל. מדוע הרבו ההולנדים בעת ההיא לעסוק במגדל בבל? אולי הייתה זו ביקורת על הלהיטות של הכנסייה הקתולית לבנות קתדרלות, ואולי דרך למחות על עריצותה של ספרד ששלטה אז בהולנד. כך או כך, ההקבלה לנמרוד העריץ הייתה חלק מהמסר החזותי. בימינו אנו יש והמגדל הפך לסמל של עיוּר וטכנולוגיה שיצאו מכלל שליטה.
ראו גם ג'ולי הולקומב (Julee Holcombe), 2004
תגובתו של אלוהים
בפתח הדברים הצגנו את הטקסט המקראי כשהוא עולה ומתגבר ואז יורד. האיורים שלפנינו מציגים גם הם פעילות מוגברת ממעל ומתחת, פעילות המסתיימת בחורבן ובגלות.
נתחיל בתיאורים של המעורבות האלוהית, כאשר זו מתחילה בכך שאלוהים מסתכל וסוקר את הנעשה, ומסתיים במלחמתו של אלוהים וצבא השמים באדם.
בציור האתיופי מהמאה ה-18 נראה אלוהים תלוי בתוך מחרוזת עננים, תנועות ידיו מורות על כך שהוא מדבר, והוא מביט בתמיהה באנשים הבונים את המגדל. גם באיור מתוך ספר התנ"ך המאויר מהמאה ה-14 נראה אלוהים מדבר, כשמלאך מלווה אותו.
ציור אחר, מתוך תרגום המשושה (חמשת חומשי התורה וספר יהושע) לאנגלית עתיקה מהמאה ה-11, עומד אלוהים על אחד הסולמות המשמשים את הבונים ומתבונן מלמעלה.
פרק אחר מספר בראשית באותו כתב יד, גם הוא מציג דמות שמימית ניצבת על סולם ועולה השמיימה. אולם במקרה זה הדמות היא דמותה של מריה המתבוננת ביעקב הישן.
איך נוצרה האיקונוגרפיה הדומה בין שני הסיפורים הללו? מה הם היחסים ביניהם? שני הסיפורים מדברים על עלייה לשמים, ויש גם רמזים מילוליים המקשרים אותם. בשניהם אנו מוצאים את הביטוי "וראשו בשמים", ובשניהם מדובר בשערים: יעקב (בראשית כח) מכריז על האתר בו חלם כעל "שער השמים". בסיפור מגדל בבל (בראשית יא) ההסבר לשם "בבל" הוא "כי-שם בלל ה' שפת כל הארץ", אך למעשה "בבל" היא מילה שמית שפירושה "שער האלים". כאן מתפצלות המשמעויות – עלייתו וחזונו של יעקב הם מסע רוחני על ציר העולם (axis mundi), ואילו סיפור מגדל בבל הוא סיפור סטירי על מאמציה הנואלים של האנושות להשיג פרסום וחיי נצח בעזרת הטכנולוגיה. גם הציורים שונים זה מזה – הדמות השמימית בתיאור מגדל בבל הוא אלוהים השופט והמרשיע, ובתיאור סולם יעקב מריה מייצגת את האל הרחום.
אנדרלמוסיה עכשיו
אלוהים אינו יושב כצופה מהצד (ראו לעיל, השנהב מסלרנו). בספר השעות מבדפורד (Bedford Book of Hours) נראים שני מלאכים יורדים כפגזים על המגדל ועל בוניו. המגדל מתחיל להתפורר והבונים, שאינם מבינים איש את רעהו, מתחילים לריב
ב"הגדת הזהב", כמו בחלק מהמדרשים, האלימות האנושית מתוארת בצורה גרפית יותר, אך היסוד האלוהי, שכבר שפט את האדם, נעלם מתיאור זה.
ברק מכה במגדל בבל בתחריט הנחושת של ג'רארד הוט מהמאה ה-18, כאשר בני האדם מתקוטטים למרגלות המגדל. הברק הוא נוכחות אלוהית שאינה איקונית.
ונראה שסיפור מגדל בבל הוליד גם את אחד מעשרים ושניים הסמלים של קלפי הטארוט, בקלף המסמל את האגו האנושי שאיום החורבן מרחף מעל תפיסתו העצמית השגויה.
אין כל אלימות בציורו הידוע של גוסטב דורה, אלא אימה ופאניקה בקרב העובדים המתגודדים ליד הבניין כאשר עננים מבשרי רע נראים כעומדים להפוך את המגדל להר געש עשן. הדמיון בין הציור של דורה לבין הצילום של מגדלי התאומים מעורר חלחלה.
דון יצחק אברבנל כתב פירוש לתנ"ך במאה ה-16, ולדבריו על אודות מגדל בבל יש צליל עכשווי:
וכן היה חטאת דור הפלגה דומה לחטא אדם וקין ובניו לפי שבהיות להם ריבוי העניינים הטבעיים מאת ה' לקיומם מן השמיים, בהיותם פנויים ממלאכתם ומוכנים להתעסק בשלמות נפשם, לא נחה דעתם במה שהכין להם בוראם במתנתו הרחבה הטבעית, ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבותם למצוא המלאכות בבנות עיר שהיא כוללת המלאכות כולם ומגדל בתוכה, כדי להתחבר בתוכה ולעשות עצמם מדיניים תחת היותם בני שדה (דף קעו).
הן המתקפה על מגדלי התאומים והן ראייתו של אברבנל את אגדת המגדל הן דחייה רדיקלית של הטכנולוגיה והקדמה, אם כי הן נבדלות, מן הסתם, בעצמתן ובדאגתן לחיי אנוש. אולם כוונתו של הסיפור המקראי היא להתריע על סיכוני החומרניות ולקרוא לחתור לאיזון בין הדחף לקדמה ובין השמירה על ערכים חברתיים ורוחניים.
בשנת 2004 הופיע בשמי ניו יורק יד הזיכרון למגדלי התאומים, ומפעל הנצחה זה לא היה עשוי חומר. היה זה מגדל אור, ואולי הוא המסמל את חוסר היכולת שלנו להגיע עכשיו לאיזון החיוני הזה.
ראינו מגוון ביטויים ספרותיים אמנותיים לסיפור מגדל בבל, כל אחד והבנתו הוא את הסיפור. אך בשובנו אל הסיפור במיקומו בספר בראשית, נראה, כפי שציינו, שהוא מתאר איך נפוצה האנושות "על פני כל הארץ" כאשר כל הברואים היו בהתחלה במקום אחד. גישה חדשנית לסיפור מגדל בבל (T. Hiebert, "The tower of Babel and the origin of the world’s culture," Journal of Biblical Literature 126,1 (2007) 29-58.) גורסת שסיפור מגדל בבל אינו דן בחטא ובעונש אלא במתח שבין השאיפה האנושית הטבעית להישאר מאוחדת ואחידה, ובין הרצון האלוהי למגוון אנושי שימלא את הארץ. מכאן שהתשובה לשאלה ששאלנו בפתח הדברים באשר לחטאם של בוני המגדל היא שלא היה פה כל חטא. למעשה, מה שנתפס כעונש אינו אלא תכליתו של ספר בראשית, שבו מצטמצם מוקד הסיפור אט אט לעם אחד, צאצאיו של אברהם שבהם בחר אלוהים לעמוד בפרץ מול הרשע האנושי. לשם כך על האנושות להפוך מגוונת. עדיין לא ראינו ביצירות האמנות המתייחסות למגדל בבל תמונה של מתח זה ואת המיקוד על הבחירה, וזהו האתגר שלמולו ניצבים האמנים בני זמננו.
ספר בראשית פרק י
(ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:
(ט) הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהֹוָה:
(י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:
(יא) מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח:
(יב) וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:
תרגום ירושלמי על בראשית פרק י פסוק ט
(ט) הוא הוה גבור בציידא בחטאה קדם יי דהוה צייד בני אנשא בלישנהון ואמר להון רחוקו מן דינו דשם ואדבקו בדינו דנמרוד בגין כדין יתאמר כנמרוד גברא גבר בצדיא בחטאה קדם יי
תרגום יונתן על בראשית פרק יא פסוק ד
(ד) ואמרו הבו נבני לנא קרתא ומגדלא ורישיה מטי עד צית שמיא ונעבד לנא סגדו ברישיה ונשוי חרבא בידה ותהי עבדא לקיבלה סדרי קרבא קדם עד לא נתבדר מעלוי אנפי ארעא:
ואמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו מגיע עד סוף השמים ונעשה לנו פסל בראשו ונשים חרב בידו; הוא יעשה עבורינו סדרי מלחמה שלא נתפזר על פני הארץ
תרגום ירושלמי על בראשית פרק יא פסוק ד
(ד) ואמרין אתון כען ונבני לנא קרייא ומגדל ורישיה ממטי עד צית שמיא ונעביד לן בגויה בית סגידו בראשיה ונתן חרבא בגו ידיה ותהא עבדא לקבליה סדרא קרבא קדם עד דלא נתבדר על אפי כל ארעא:
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, א', 109 – 119
שלשת בני נח, שם, יפת וחם, נולדו מאה שני לפני המבול. הם הראשונים שרידו מן ההרים למישורים והתישבו בהם ודיברו על לב האנשים האחרים, שהיו מפחדים מאוד מפני המישורים מחמת המבול והיו מהססים לרדת מהמקומות הגבוהים, להתחזק ולעשות כמעשיהם. הבקעה, שהעתיקו אליה תחלה, קרויה שנער. וכשציוה אותם אלהים, שיחלצו מהם למקומות ישוב אחרים מפני רבוי האוכלוסים, כדי שלא יתקוטטו ביניהם, אלא יעבדו ארץ רבה ויתענגו על רוב תנובה, לא שמעו בקולו משום בערותם, לפיכך התרגשו עליהם פורענויות, שהעמידום על עוונם. ושוב יעץ להם אלהים, שיחלצו מהם אנשים בגלל המון הנוער הפורח, שהיו ברוכים בו. והם לא שמעו בקולו וחשבו, שלא מחסדו הרב באו להם כל הטובות, אלא דימו בנפשם, שכוחם הוא סיבת עשרם. ועל הסירוב הזה לשמוע בקול אלהים הוסיפו גם החשד הרע, שהוא מעורר אותם במזיד לנדוד, כדי שיתפלגו וייקל יותר להתנפל עליהם. והיה מסית אותם ליהירות ולבוז כלפי אלהים איש אחד נמרוד, שהיה נכדו של חם בן נח, אדם נועז ובעל-זרוע. הוא פיתה אותם, שלא ליתן הודאה לאלהים, שעל ידו בא להם העושר, אלא לחשוב, שכוחם הוא שממציאו להם. קמעה קמעה הפך את המדינה לשלטון של עריצות, בחשבו, שרק בדרך אחת יצליח להרחיק את בני האדם מיראת אלהים, לכשיהיו תמיד כפופים לשלטון שלו. כן איים להלחם באלהים. אם יהיה ברצונו להציף שוב את הארץ (מים), בבנותו מגדל גבוה משיוכלו המים לגאות ויפרע ממנו גם על מותם של האבות.
וההמון היה מוכן לילך אחרי עצותיו של נמרוד, בחשבו למעשה עבדות את הכניעה לפני אלהים. והם בנו את המגדל ולא חדלו מלשקוד על העבודה ולא נרתעו מפני העמל. ומרוב ידים קם המגדל וגבה במהירות יתרה משיוכל מישהו לשער. אכן העובי היה עצום עד כדי כך, שנתמעט האורך בעיני המסתכלים. והמגדל נבנה לבנים שרופות, מודבקות זו לזו בזפת, שלא יוכלו להגרף. וכשראה אותם אלהים בשגעונם זה, לא גזר עליהם כליון חרוץ על שלא השכילו אפילו אחרי אבדן אבותיהם, אלא הטיל קטטה ביניהם ובלבל את לשונם וגרם להם שלא יהיו מבינים איש את חברו בגלל רבוי הלשונות. המקום שבו בנו את המגדל, נקרא כיום בבל, בגלל הבלבול, שבא בשלון , שהיתה מובנת בראשונה: כי בבל בפי העברים הוא מלשון בלבול.
ספר היובלות י
ביובל השלשים ושלשה בשנת אחת לשבוע השני לקח לו פלג אשה ושמה לומנה בת שנער ותלד לו בן בשנת ארבע לשבוע הזה ויקרא שמו רעו כי אמר הנה באו בני אדם לידי עצה רעה לבנות להם עיר ומגדל בארץ שנער. כי נסעו מארץ אררט מזרחה אל שנער כי בימיו בנו את העיר ואת המגדל לאמר: נעלה בו השמימה. ויחלו לבנות ובשבוע הרביעי עשו לבנים באש ויהיו להם הלבנים לאבן, ולחמר אשר בו דבקון היה חמר אשר יצא מן הים וממעיני המים בארץ שנער. ויבנו אותו ארבעים שנה ושלש שנים, בנוהו רחבו מאתים ושלש לבנים…גבהו חמשת אלפים ארבע מאות שלשים ושלש אמה ושני טפחים. ויאמר לנו אלהינו: הנה עם אחד ויחלו לעשות זאת ועתה לא יבצר מהם דבר. הבה נרדה ונבלה שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפוצו בערים ובעמים ולא תהיה עוד להם עצה אחת עד יום הדין. וירד ה' ונרד עמו לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויבל את לשונם ולא הבין עוד אשי את שפת רעהו ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל. על כן נקראה כל ארץ שנער בבל, כי שם בלל אלהים את כל לשונות בני האדם ומשם נפוצו לעריהם איש לפי לשונו ולעמו. וישלח ה' רוח גדולה אל המגדל ויהפכהו מן היסוד והנה היה בין אשר לבבל בארץ שנער ויקראו שמו חרבה.
קדמוניות המקרא המיוחס לפילון ו' – ז/
ו, א וכל יושבי הארץ אשר נפרדו, אחרי כן התאספו וישבו יחדו. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ בבל וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו: הנה נפוץ איש מאחיו ובימים האחרונים נלחם בינינו. הבה נבנה לנו מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם וכבוד על הערץ. ב ויאמרו איש אל רעהו: נקח אבנים ונכתב איש את שמו על האבנים ושנרף אותם באש ואשר תשרפנה היטב תהיינה לטיט וללבנים…
ז, אויהי אחרי הדברים האלה ולא שב עם הארץ ממחשבותיו הרעות ויקהלו שנית אל הראשים ויאמרו: לא לעולם ינצח העם ועתה נקהל ונבנה לנו עיר ומגדל אשר לא יחלף לעולם. ב וכאשר החלו לבנות ראה אלהים את העיר ואת הגדל אשר היו בונים בני אדם ויאמר אלהים: הנה עם אחד ושפה אחת לכלם ולא תוכל הארץ לשאת את אשר החלו לעשות וגם השמים לא יוכלו לראות ולסבל, ואם לא ימנע מהם יעזו לעשות את כל אשר יזמו. ג ולכן אפלג את לשונם ואפיץ אותם בכל הארצות למען לא יכירו אשי את אחיו ולא ישמע איש את שפת רעהו. ואמסרם לסלעים ויבנו להם אהלים בקני קש ויכרו להם מערות וכחיות השדה ישכנו שם. וכן יהיה לפני בכל עת למען לא יזמו כאלה. ואחשב אותם כמר מדלי וכרק ואחדים מהם יסופו במים ואחרים ייבשו בצמא. ד ולפני כל-האנשים האלה אבחר בבני אברם וארחיק אותו מארצם ואביאהו אל ארץ אשר השקיפה עיני עליה מראשית כאשר חטאו לפני כל יושבי הארץ ואביא את מי המבול ולא השמדתי אותה ואשמרה. כי לא נבקעו בה מעינות חמתי ולא ירדו בה מי השמדתי. שם אפוא אושיב את בני אברם והקימותי את בריתי אתו וברכתי את זרעו ואקרא לו אלהים לעולם. ה והעמים יושבי הארץ, כאשר החלו לבנות את המגדל, פלג אלהים את לשונותיהם וישנה את מראיהם ולא הכיר איש את אחיו ולא שמעו איש את שפת רעהו. ויהי כאשר תוו הבונים את משרתיהם להביא אבנים ויביאו מים ואם יבקשו מים הביאו קש וכן הופרה עצתם ויחדלו לבנות את העיר. ויפיצם אלהים משם על פני כל הארץ לכן נקרא שם המקום בבל כי בלל אלהים שם את שפתם ומשם הפיצם על פני כל הארץ.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט/א
דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו': מאי עבוד אמרי דבי רבי שילא נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו מחכו עלה במערבא אם כן ליבנו אחד בטורא (אלא) אמר רב ירמיה בר אלעזר נחלקו לשלש כיתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה זו שאומרת נעלה ונשב שם הפיצם ה' וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה זו שאומרת נעלה ונשב שם הפיצם ה' וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים כי שם בלל ה' שפת כל הארץ
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג/א
ויהי בימי אמרפל – רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו; ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וחד אמר, אמרפל שמו; ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.
מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ו
(ו) ר"א ורבי יוחנן: ר"א אומר, ודברים אחדים – דבורים אחדים. מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש.
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ר' לעזר אמר, ודברים אחדים – מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ודברים אחדים – שאמרו דברים על שני אחדים, על אחד היה אברהם (יחזקאל לג 24) ועל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו 4). אמרו, אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד. על ה' אלהינו ה' אחד, לא כל ממנו לבור לו את העיליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בוא ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עימו מלחמה. ד"א ודברים אחדים – דברים אחודים. מה שביד זה ביד זה. רבנין אמ' שפה אחת – לאחד שהיה לו מרתף שליין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ, שנייה מצאה חומץ, שלישית מצאה חומץ, אמר הא משפו דכולה בישה. אמר ר' לעזר, אי זו קשה: זה שא', למלך או אני או את בפלטין, או זה שאמר, לא אני ולא את בפלטין? זה שהוא א', או אני או את. כך דור המבול אמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כא טו), דור הפלגה אמרו, לא כל הימנו לבור לו את העיליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בוא ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה [בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עימו מלחמה]. מהן לא נשארה פליטה ואלו נשארה מהם פליטה. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל [גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו (שם /איוב/ כד ב)] לפיכך לא נשארה מהם פליטה, אבל אילו על ידי שהיו אוהבים זה לזה ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשאר מהם פליטה…ד"א ודברים אחדים שאמרו דברים חדים. [אמרו, אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט, אלא בואו נעשה לנו סמוכות אחד מצפון ואחד מדרום ואחד ממערב וזה שיכן סומכו מן המזרח הה"ד ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים].
מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ח
(ח) ויאמרו איש אל רעהו – מי אמר למי? רבי ברכיה אמר, מצרים אמר לכוש.
הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה – עתידין אלין עממיא משתרפה מן גו עלמא.
ותהי להם הלבנה לאבן וגו' – רבי הונא אמר, הוות מצלחת בידן אתי למבני חדא הוא בני תרתין אתי למישויע תרתין והוא מישויע ארבע.
ויאמרו הבה נבנה לנו וגו' – אמר רבי יודן, מגדל בנו, עיר לא בנו. אתיבון ליה והכתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל? אמר להון, קרון דבתריה, ויחדלו לבנות המגדל אין כתיב כאן אלא ויחדלו לבנות העיר. אמר רבי חייא בר אבא, המגדל הזה שבנו שלישו נשרף ושלישו שקע ושלישו קיים. וא"ת שהוא קטן רבי הונא בשם רבי אידי אמר, כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאלו חגבים.
ונעשה לנו שם – תני רבי ישמעאל, אין שם אלא עבודת כוכבים.
פן נפוץ על פני כל הארץ – א"ר שמעון ב"ר חלפתא, (משלי יב) פי כסיל מחתה לו:
מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה י
(י) הבה נרדה – זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: הבה ארדה ואבלה.
ונבלה שם שפתם – א"ר אבא בר כהנא, משפתם אעשה נבלה – הוה חד מנהון אמר לחבריה אייתי לי קולב והוא הוה יהיב ליה מגרופי. הוה מחי ליה ופצע מוחיה הה"ד: משפתם אעשה נבלה.
ויפץ ה' אותם משם –
ר"י ורבי נחמיה:
ר"י אמר, הלכו להם בני צור לצידון ובני צידון לצור, מצרים תופשת לארצו.
ר' נחמיה אמר, כל אחד ואחד תופש ארצו שהיה תחלת שבתו שם ולשם הוא חוזר. אלא מהו ויפץ? שנכנסו כל הארצות בראשי ההרים והיתה כל אחד ואחד בולעת אנשי מקומה. רבנן אמרי, אין ויפץ אלא 'ויצף' -הציף עליהן הים והציף ל' משפחות מהן.
פרקי דרבי אליעזר פרק כד
ר' אליעזר אומר היו מולידים את בניהם ופרין ורבין כמין שרץ גדול ששה בכל לידה והיו כלם עם אחד ולב אחד ושפה אחת שנ' ויהי כל הארץ שפה אחת. ומאסו בארץ חמדה שנ' ויהי בנסעם מקדם. הלכו לארץ שנער ומצאו שם אבן גדולה ורחבת ידים וכל המישור וישבו בה שנ' וימצאו בקעה בארץ שנער. ר' עקיבא אומ', השליכו מעליהם מלכות שמים והמליכו עליהם נמרוד עבד בן עבד. והלא כל בני חם עבדים הם ואוי לארץ שימלוך עבד שנ' תחת עבד כי ימלוך. ר' חכינאי אומ', גבור כח היה נמרוד שנ' וכוש ילד את נמרוד. ר' יהודה אומ', הכתונת שעשה הב"ה לאדם ולאשתו היו עם נח ובניו אל התיבה וכשיצאו מן התיבה חם בן נח הוציאה עמו והנחילה לנמרוד. ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה וחיה שהיו רואין את הכתב ובאין ונופלים על פניהם לפניו והיו בני אדם סבורין שהוא מכח גבורתו. לפיכך המליכו אותו עליהם מלך שנ' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'. א' נמרוד לעמו, באו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב בתוכה פן נפוץ על פני כל הארץ כראשונים ונבנה לנו מגדל גדול בתוכה עולה עד לשמים, שאין כחו של הב"ה אלא במים. ונקנה לנו שם גדול בארץ שנ' ונעשה לנו שם. ר' פנחס אומ', לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל. ומה היו עושין? היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין ומעלות היו לו במזרחו ובמערבו. ואלו שהיו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה.
ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונים את העיר ואת המגדל וקללם בשם אלהים שנ' בלע פלג לשונם. ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע והלא כל אבן בחור וטוב אין נותנין אותו אלא על פינת הבנין ועליו הכתוב אומ' אבן מאסו הבונים.
ר' שמעון אומ', קרא הב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו ואמר להם הב"ה, באו ונרד ונבלל את שבעים גוים ואת שבעים לשונות. ומניין שאמ' להם? שנ' הבה נרדה. הבה ארדה אין כתיב כאן אלא הבה נרדה.
והפילו גורלות ביניהם שנ' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. ונפל גורלו של הב"ה על אברהם ועל זרעו שנ' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אמ' הב"ה, חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנ' חבלים נפלו לי בנעימים.
וירד הב"ה ושבעים המלאכים הסובבים את כסא כבודו ובלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. ומניין שירד הב"ה? שנ' וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. וזו ירידה שנייה.
והיו רוצין לדבר איש בלשון רעהו ולא היו מכירין איש לשון רעהו. מה עשו? לקחו איש חרבו ונלחמו אלו עם אלו למשחית וחצי העולם שם נפל בחרב.
ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ שנ' ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ. ר' מאיר אומ', עשו אחיו ראה את הכתונת של נמרוד וחמד אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו. ומניין שהיו חמודות בעיניו? שנ' ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות. וכל הלובש אותם נעשה גם הוא גבור שנ' ויהי עשו איש יודע ציד. וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו אמ' אין עשו הרשע כדאי ללבוש את הכתונת הללו. מה עשה? חפר בארץ וטמנה שנ' טמון בארץ חבלו:
ספר הישר ד'
ויהי כאשר שב נמרוד מהמלחמה בשמחה כאשר נצח את כל אויביו, ויוודעו כולם יחד כל אחיו וכל יודעיו לפנים וימליכוהו עליהם ושימו את כתר מלכות בראשו, וישם שרים ושופטים ומנהיגים על עבדיו ועל כל עמו כמשפט המלכים. וישם שר צבאו את תרח בן נחור ויגלהו וינשאהו מעל כל השרים אשר לו. ויהי כאשר מלך בכל אות נפשו וכאשר נצח את כל אויביו מסביב, וייעץ עם כל יועציו לבנות לו עיר לבית מלכותו, ויעשו כן, וימצאו בקעה גדולה מנגד למזרח השמש ויבנו לו שם עיר גדולה ורחבה מאד. ויקרא נמרוד את שם העיר אשר בנה שנער, כי נער ה' את אויביו מפניו וילכדם. ויש נמרוד בשנער וימלוך לבטח וילחם עם כל אויבו ויכניעם ויצליח בכל מלחמותיו ותגדל מלכותו מאד. וכל הגוים וכל הלשונות שמעו את שמעו ויתקבצו כולם ויחד אליו ויביאו לו מנחות וישתחוו לו ארצה ויודו לאדון ולמלך עליהם, וישבו כולם אתו בעיר שנער. וימלוך נמרוד בארץ על כל בני נח ויהיו כולם תחת ידו ותחת עצתו. ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. אך לא הלך נמרוד בדרכי ה', וירשיע מכל האדם אשר היו לפניו מימי המבול עד הימים ההם. ויעש אלהי עץ ואבן וישתחוו להם. וימרוד בה' וילמד את כל עבדיו וכל אנשי הארץ את כל דרכיו הרעים. וגם מרדון בנו הרשיע מאד מאביו…
והמלך נמרוד מלך לבטח, ותהי כל הארץ תחת ידו, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויתיעצו כל שרי נמרוד וכל גדוליו בעת ההיא, פוט ומצרים וכוש וכנען למשפחותיוהם ויאמרו איש אל רעהו: הבה נבנה לנו עיר ובתוכה מגדל מבצר וחזק וראשו בשמים ונעשה לנו שם למען היותנו מושלים על כל העולם ולמען תחדל רעת אויבנו מעלינו ונמלוך עליהם בחזקה ולא נפוץ על פני כל הארץ ממלחמותיהם. וילכו ויבואו כולם לפני המלך ויגידו את הדברים האלה אל המלך ויודה להם המלך על הדבר ויעשו כן. ויתקבצו כל משפחות, כשש מאות אלף איש, וילכו לבקש ארץ רחבה מאד לבנות את העיר ואת המגדל, ויבקשו בכל הארץ ולא מצאו כבקעה אחת מקדם בארץ שנער מהלך שנתים ימים. ויסעו כולם אליה וישבו שם. ויחלו ללבון הלבנה ולשרוף לשריפה לבנות את העיר ואת המגדל אשר זממו. ויהי להם בנין המגדל לפשע וחטאה. ויחלו לבנותו. ויהי הם בונים וימרדו בה' אלהי השמים ויחשבו בלבבם להלחם בו לעלות השמימה. ויתחלקו כל האשנים האלה וכל המשפחות לשלשה חלקים, ותאמר האחת: נעלה השמימה ונלחם בו; והשנית אמרה: נעלה השמים ונעמיד שם את אלהינו ועבדם שם; והשלישית אמרה: נעלה השמים ונכה אותו בקשתות ורמחים.
וידע אלהים את כל מעשיהם ואת כל מחשבתם הרעה, וירא את העיר ואת המגדל אשר הם בונים. והיה בהיותם בונים ויבנו להם עיר גדולה ומגדל בתוכה כבוה וחזק מאד מאד, כי מרוב הגבהות לא יגיע החומר והלבנים אצל הבונה בעלותם אליו עד מלאת לעולים שנה תמימה. ואחר כן יגיעו אל הבונים ויתנו להם החומר והלבנים, ככה יעשו להם בכל יום. ויהיו אלה עולם ואלה יורדים כל היום. ויהי כאשר תפול לבנה מידם ותשבר ויבכו כולם עליה, וכאשר יפול אדם וימת אין מביט אליו מהם. וידע ה' את מחשבותם. ויהי עת בונים ויזרקו החצים אל השמים, ויפולו כל החצים עליהם מלאים דם. ויהי בראותם, ויאמרו איש אל רעהו: אך הנה הרגנו את כל אשר בשמים. כי מאת ה' היה זה למען התעם ולמען הכחידם מעל פני האדמה. ויבנו את המגדל ואת העיר ויעשו כדבר הזה יום יום עד מלאת להם ימים רבים ושנים.
ויאמר האלהים אל שבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו הקרובים אליו לאמר: הנה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא וישמעו ולא יבינו איש שפת רעהו. ויעש להם כן. ויהי מהיום ההוא והלאה שכחו איש שפת רעהו ולא יבינו לדבר כולם יחד בשפה אחת. ויהי כאשר יאמר איש אל רעהו: תנה לי אבן לבנות, ויתן לו חומר, וכאשר יאמר: תנה חומר, ויתן לו אבן. ויהיה כאשר יקח הבונה מיד רעהו את החומר או את האבן אשר לא אמר וישליכם הבונה מידו ויפלם על רעהו וימת. ויעשו כדבר הזה ימים רבים, וימותו מה הרבה בדבר הזה. וה' הכה את שלשת החלקים אשר היו שם וייסרם כמפעלותם וכמחשבותיהם, אשר אמרו נעלה השמים ונעבוד את אלהינו היו לקופים ושנהבים; ואשר אמרו: נכה השמים בחצים, המיתם ה' איש ביד רעהו; והשלישית אשר אמרה: נעלה השמים ונלחם בו, הפיצם ה' בכל הארץ. והנשארים בהם, באשר ידעו והבינו את הרעה אשר באה עליהם ויעזבו את הבנין ויפוצו גם הם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל. על כן קרא למקום ההוא בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, הנה מקדם לארץ שנער. והמגדל ההוא אשר בנו בני האדם פתחה הארץ את פיה ותבלע את שלישיתו; ותרד גם אש מן השמים ותשרוף את השלישית האחרת; והשלישית ממנו נשאר עד היום הזה, והיה ממנו אשר תלוי ברוח השמים ויהי מהלך צלו שלשה ימים.
וימותו רבים מבני האדם במגדל ההוא בשנה ההיא, עם אשר אין להם מספר.
אוגוסטינוס, עיר האלהים, ספר ד', פרק 6
לאחר רישום זה, חוזר הכתוב לתחילה ואומר: כוש הוליד את נברות [צ"ל נמרוד]; הוא החל להיות ענק בארץ, הוא היה ענק צייד נגד ה' אלהים, על כן נאמר: היה נמרד ענק צייד נגד ה'. ותחילת ממלכתו היתה בבל, ערך, אכד וכלנה בארץ שנער. מתוך ארצות אלה יצאה אשור ובנתה נינוה והעיר רחובות וחלח ודסם [צ"ל רסן] בין נינוה וחלח, אשר היתה עיר גדולה. היה זה כוש, אבי הענק מרדו, אשר מוזכר כבן הבכור של חם, ואשר הוליד חמשה בנים ושני נכדים….
ספר ט"ז, פרק 3
באשר לארץ שנער, אשר היתה חלק בממלכת נמרוד – דהיינו שיצאה ממנה אשור ובנתה את נינוה ושאר הערים המוזכרות יחד איתה – הדברים קרו זמן רב לאחר מכן, אך מוזכרים פה בגלל עוצמת ממלכת אשור, אשר הורחבה לתפארת ע"י נינוס בן בעל, מיסד נינוה, אשר נתכנתה על שמו.
אוריגינס, נגד קלסוס, ספר ה', פרק 30
נראה שכל דרי תבל דברו פעם שפה אלהית אחת, וכל עוד הם חיו ביחד בשלוה הם נשתמרה שפה אלהית זו. והם נשארו במקומם "מקדם" כל עוד הם שמרו על האור והשתקפות האור הנצחי. אך כאשר הם יצאו "מקדם" ואימצו מחשבות זרות ל"אנשי קדם" גילו מישור בארץ "שנער" (אשר פירושו "חריקת שיניים", כסימן לאובדן דרכם) ושם הם התיישבו. ברצונם לאסוף חומרים ולצרף אל השמים דברים אשר אינם מצורפים אליהם באופן טבעי, כדי לצאת נגד הבלתי-חומרי באמצעות החומרי, אמרו: הבה נלבנה לבנים ונשרפם באש. לפיכך, לאחר שייבשו והקשיחו את דברי החימר והחומר ובקשו לעשות את הלבנים לאבנים והחימר לחומר, ובדרך זו לבנות עיר ומגדל, שלפי הבנתם יגיע ראשו אל השמים, בחינת דברים המבקשים להתעלות כנגד חכמת האל – כל אחד נמסר (בהתאם למרחק אשר נסע מקדם ובהתאם לכמות הלבנים אשר עשה לאבנים והחומר לחימר והבניה אשר בוצעה מן החומרים הללו) אל מלאכים מחמירים פחות או יותר להישפט בהתאם למעשיהם החצופים. והובל כל אחד על ידי אותם המלאכים (אשר טבעו בו את שפת אמו) אל חלקו בארץ בהתאם למעשיו: כאלה לאזורים בוערים בחום ואחרים המענישים בקור את תושביהם; ואחרים הקשים לעיבוד יותר או פחות; וכאלה למקום שורץ חיות רעות, לעומת מקומות יחסית ללא כאלו.