מאמר
מחוץ לגן העדן: סיפורו של קין, בראשית ד'
בראשית ד'
א. והאדם ידע את-חוה אשתו ותהר ותלד את-קין ותאמר קניתי איש את ה'. ב. ותֹסֵף ללדת את אחיו את-הבל ויהי-הבל רֹעֵה צאן וקין היה עבד אדמה. ג. ויהי מקץ ימים ויָבֵא קין מפרי האדמה מנחה-לה'. ד. והבל הביא גם-הוא מבכֹרוֹת צאנו ומחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו. ה. ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ו. ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך. ז. הלא אם-תיטיב שֵׂאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רֹבֵץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל-בו. ח. ויאמר קין אל-הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל-הבל אחיו ויהרגהו. ט. ויאמר ה' אל-קין אֵי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי הֲשֹׁמֵר אחי אנֹכי. י. ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן-האדמה. יא. ועתה ארור אתה מן-האדמה אשר פצתה את-פיה לקחת את-דמי אחיך מידֶךָ. יב. כי תַעֲבֹד את-האדמה לא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נע ונד תהיה בארץ. יג. ויאמר קין אל-ה' גדול עוני מִנְּשֹׂא. יד. הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אֶסָּתֵר והייתי נע ונד בארץ והיה כל-מֹצְאי יהרגני. טו. ויאמר לו ה' לכן כל-הֹרֵג קין שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לקין אות לבלתי הכות-אֹתו כל-מֹצאו. טז. ויצא קין מלפני ה' ויֵּשֶׁב בארץ-נוד קִדְמַת-עדן. יז. וידע קין את-אשתו ותהר ותלד את-חנוך ויהי בֹּנֶה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך.
סיפור המלא על כל פעריו
בבראשית ד' מתוארים גם הלידות הראשונות וגם הרצח הראשון בתולדות האנושות ובהשתבשותן של שלוש מערכות יחסים בסיסיות אצל בני-האדם: היחס לעצמו, היחס לזולת, והיחס לאל.
הסיפור מתאפיין בפערים, שתיקות ומעשים מכריעים שאינם מוסברים או מוסברים באופן המעורר יותר שאלות מפתרונות. פרשנים ספרותיים וחזותיים כאחד ניסו למלא את פערים הללו ולענות על השאלות החשובות המתעוררות במהלך הסיפור. נסקור עתה את המהלך הזה ומקצת מן השאלות הזוכות לטיפול הפרשנים למניהם.
תאור המעשים והדמויות הינו שלדי: אף מילה של תיאור גופני או רגשי. מעבר לציון עובדת הלידות, שמות הנולדים ומקצועותיהם, ישנו הסבר לפירוש שם הבכור, אך בהסבר זה רב הנסתר על הגלוי; האם חוה האם טוענת שאלהים הוא אבי הילד או פשוט שהילד נולד בעזרת ה'? שמו של הבל אינו מוסבר; מכיוון שברור משמעות השם (בר-חלוף, דבר בלתי משמעותי) או מכיוון שהילד פשוט אינו זוכה לתשומת לב?
כעבור זמן בלתי מוגדר, מביאים האחים, קין עובד האדמה והבל הרועה, מנחות לאלהים מפרי עמלם. השאלה המרכזית המתעוררת בקשר להבאת המנחות של קין והבל היא: מדוע העדיף ה' את מנחתו של הבל על זו של קין? האם היה משהו בטיב המנחות עצמן, או שמא באח עצמו בהשוואה אל אחיו? תיאור המנחות מציין כביכול רק שכל אח מביא מפרי עבודתו, אך הפרשנות היהודית והנוצרית מסיקה כי מנחתו של קין היתה פגומה לעומת מנחת הבל? האם מסקנה זו נובעת מתיאור המנחות או מן הרצון להצדיק את ההעדפה האלהית? אולי היתה ההעדפה שרירותית. האם מדובר כאן מלכתחילה בתחרות בה אחד חייב לנצח והשני חייב להפסיד? מעבר לשאלות אלה, שואלים הפרשנים כיצד ניכרה ההעדפה?
בהמשך מתוארת במפורש תגובתו הרגשית של קין, אך תגובת הבל אינה נזכרת. אלהים מדבר אל קין לנוכח היעלבותו, אך ניסוח דברי האל מוקשה מאד.
הבעיות הפרשניות הולכות ומתרבות. קין אומר משהו לאחיו, אך מה שאמר חסר בכתוב. האם התכוון קין להרוג את אחיו או שמא קרה משהו או נאמר משהו שגרם להתפרצות בלתי מתוכננת? האל מתחקר את הרוצח המיתמם, מאשים את קין על פי עדות דמו השפוך של הבל וגוזר על קין גירוש לנצח. קין זועק, בפסוק 13, שלוש מלים: "גדול עֲוֹני מנְשֹׂא"; דבריו יכולים להתפרש לכמה פנים.
אברהם אבן עזרא, פרשן בן המאה ה-12, כותב כי המלה עוון יכול לשמש בשתי משמעויות, 'חטא' ו'עונש', כי היא מאפיינת כמה שלבים בתהליך אחד מתמשך. החטא מוביל לעונש. לפיכך, פירוש אחד של דברי קין הוא מחאה כנגד עונשו החמור; אלוהים מוותר ונותן לקין אות המונע מאחרים לפגוע בו.
רש"י, פרשן בן המאה ה-11, הופך את האמירה הזו לתמיהה: "האמנם גדול עווני מנשוא?". מחאתו של קין הופכת לבקשת למחילה. הוא מזכיר לאלוהים שמחל לעוונות המלאכים ובני התמותה כאחד, ומדוע לא לעוונו?
הגירסה השלישית מגיעה מן הרמב"ן (ר' משה בן נחמן), בן המאה ה-13, שמסביר כי קריאתו הנכונה של הפסוק היא כווידוי, כחרטה. "אכן, גדול עווני ממחילה". ההשלכה מכך היא שהחרטה האנושית יכולה למנוע עונש אלוהי – עיקרון המצוי אצל הנביאים אך נעדר מן התורה.
לבסוף סימן או אות כלשהי מושמת על קין—איך נראית אות זו? מהי סגולתו של סימן זה, שהפך לשם דבר בתרבות המערבית וגם בעברית מודרנית.
לסיכום, פרשת קין והבל מתאפיינת בניסוחים רב-משמעיים ובפערים שהקורא חייב למלא, על פי דרכו ודמיונו.
כדי להתחיל להבין את תשובות האמנים לשאלות הרבות העולות מסיפור קין והבל, נעיין קודם ביצירה המכילה מספר שלבים בעלילה: תבליט מברונזה שנוצרה עבור דלתות הכנסייה המרכזית בפירנצה, איטליה בשנת 1424 בידי לורנצו גיברטי.
גיברטי מתאר את סיפור קין והבל בשתי מערכות: הראשונה נמצאת בצד שמאל ומתקדמת מלמעלה למטה, מתיאור ילדות האחים ליד בקתת הוריהם, אל שנות עבודתם במקצועות שבחרו; המערכה השניה, בצד ימין, גם היא מתקדמת כלפי מטה, מהעלאת המנחות והעדפת הבל המצויינת על ידי הנפת יד האל כלפיו, דרך מעשה הרצח, ועד לגירוש קין על ידי אלהים. בשתי המערכות, התבליט נעשית תלת-מימדית יותר כלפי מטה.
השוואת הטיפול של גיברטי לטיפולם של אמנים אחרים מגלה כי מעטים מתייחסים למחצית הראשונה של התבליט, דהיינו לרקע המשפחתי והמקצועי של האחים. רוב האמנים מתעניינים בעיקר בהבאת המנחות ובמעשה הרצח; במידה פחותה, מתייחסים לגירוש. מדוע, אם כן, בחר גיברטי להקדיש תשומת לב רבה לרקע, שגם המקרא ממעט לתאר (2 פסוקים)? נראה כי כוונת גיברטי היתה להעצים את הרצח על ידי הנגדתו לאוירה הרגועה של המערכה הראשונה, כאשר נקודת ההיפוך נמצאת בשלב המנחות; הדבר בא לידי ביטוי גם במעבר מקלו של הבל מכלי מרעה בידו כאשר הוא יושב בנחת ליד כלבו, אל כלי רצח המונף על ידי קין והעוד נמצא בידיו כאשר אלהים גוזר עליו גירוש. פירוש התנוחות של אלהים וקין במקטע אחרון זה אינו ברור כל צרכו: האם קין טוען כאן כי אינו אחראי לשלום אחיו (השומר אחי אנכי) או שמא מתוארת תחינתו לנוכח הגזירה האלהית?
ציירים במשך הדורות, כמו הפרשנים הספרותיים, נתנו ביטוי לתובנות שלהם ושל סביבתם הדתית-התרבותית באשר לשאלות הללו. כיצד טיפלו אמנים אחרים בשלבי הסיפור?
הבאת המנחות
ון אייק יאן
רב האמן של רוהן
הבה נשווה את הגישה של גיברטי האיטלקי למעשה המנחות אל הגישה שבשלושה ציורים מצפון אירופה – כלומר מן השלב התרבותי שקדם לרנסנס, שהרי אמני הצפון כמו שאר אנשי הרוח פיגרו אחרי עמיתיהם באיטליה באשר לאימוץ עקרונות ההומניזם. כיצד הם מסבירים את ההעדפה האלהית?
- קיימת נטיה חזקה ובולטת להבדיל בין חזותם הפיזית של האחים: קין מתואר כמכוער, מגושם, מזוקן ודוחה לעומת הבל היפה והעדין. גם לבושם של האחים נבדל, כפי שניתן לראות במיוחד בציור מתוך ספר השעות של רוהאן. אצל גיברטי אין כל הבדל כזה.
- הבדל אחר הניכר בחלק מן הציורים הוא תנוחת האחים בעת הבאת המנחה: לעתים קרובות, מתואר הבל ככורע ברך בענווה בעוד קין רק משתופף או עומד זקוף, במין מרידה. יש לציין כי גיברטי לא נקט עמדה זו אלא תאר את שני האחים כורעים ברך בשני צדי המזבח.
- באשר למנחות עצמן, התופעה הבולטת אצל ציירים נוצרים לפני הרנסנס היא שהם מתארים את מנחתו של קין כאלומה שדופה, בניגוד לכבשה הבריאה של הבל. שוב בספר השעות של רוהאן, המייצג את האמנות הגותית, מודגש מרכיב זה.
- מרכיב מיוחד בציור המנחות מתוך התנ"ך המאוייר מהולקהאם הוא "פי הגיהנום" מתחת למזבחו של קין.שד זה כאילו בולע את עשן המנחה של קין, ואילו מנחתו של הבל בוערת ועולה. אמנם גם אצל גיברטי אפשר לראות הבדל ניכר בלהבות המנחות – אך הדבר בא רק להסביר כיצד ניכרה העדפת ה' את מנחת הבל.
כל המרכיבים שהזכרנו נראים גם בצילום זה מתוך הצגה של המחזה "קין והבל" ממחזור מחזות יורק מימי הביניים. שימו לב במיוחד לדמויות המלוות את קין (משמאל) והבל; נראה כי הן מהוות החצנות של יצרי האחים.
אפשר להשוות את הדמויות האלה לשני פרצופי האלהים בציור אחר מימי הביניים. לפי ניתוח זה, נראה כי ההתייחסות למעשה המנחות עוברת שינוי בתקופת הרנסנס: קודם לכן, פעלו אמנים רבים על פי הפרשנות הנוצרית השכיחה, שראתה בקין התגלמות הרשע ובהבל הצדיק התמים, ואילו גיברטי ואמנים אחרים מן הרנסנס האיטלקי מיתנו את ההבדלים ודמיינו את האחים כשווים, ולכן ההעדפה האלהית נראית שרירותית. כפי שנראה, שינוי זה מתבטא באופן בולט אף יותר בציורי מעשה הרצח.
באשר למעשה המנחות, חל שינוי נוסף בעת החדשה אל התמקדות הציירים ברגשות של האחים במקום בקרבנותיהם.
אצל דוֹרֶה (Doré), האדם המואר הוא הפחות אהוד (השוו את תמונתם של האחים ון אייק). הצללה מתוחכמת מדגישה שלא הכול 'שחור ולבן'.
כאן אנו רואים את הצלחתה ואת כשלונה של ההקרבה. ידיו של הבל רגועות ופתוחות; דעתו זחוחה, הוא מרוצה, אדיש כלפי אחיו, כולו שקוע בתהליך הרוחני שלו עצמו. קין, חשוף, מחוץ, צדודית פניו מופנית אל אחיו ומחציתם פונה אלינו והוא מושך בשפתו במבוכה; שתי ידיו קמוצות בחרדה. המזבחות קרובים למדי זה לזה, אך יקום שלם מפריד ביניהם. יער אפל וסמיך הוא הרקע לקורבנו של הבל, כאילו מדגיש את פעולתו המבשרת רעות של החסד האלוהי. דחיית קין מוארת בחזית הבהירה. העשן שלא עלה לשחקים מתעקל ומזדחל לרגליו. במרכז המזבח שלו נמצאים הגדילים השעירים, שיירי הגבעולים הנבולים שנדמים כאותו פרצוף מפלצתי שבתנ"ך המאוייר מהולקהאם.
האנס תומה, בן תקופתו של דורה, מצייר את השיחה האחת שהתנהלה בין האחים. האחים יצאו לשדה כדי לדבר. "ויאמר קין להבל אחיו…" אולי קין צריך רק לפרוק את אשר על לבו, לדבר עם מישהו, לגלות לאחיו את צפונותיו? כיצד מגיב הבל לאומללותו הנבוכה של אחיו בשל המנחה שנדחתה? האם הוא מביט בפניו של קין ורואה כמה הוא שבור, כמה מקנא הוא? האם אכפת לו? הוא עצמו עדיין לא יודע כמה מסוכן להיות 'נבחר' בידי האל. הוא עוטה זחיחות בוטחת.
דורה גוסטב
תומה הנס
מעשה הרצח
שלב העלילה שמשך את רוב תשומת הלב האמנותי הוא הרצח. כאמור, שאלת כוונותיו של קין היא מרכזית פה. האמנים מבטאים את פרשנותם לגבי שאלה זו, ולגבי אופיו של קין בכלל, דרך מבעו, לבושו, תנוחותיו ודרך כלי הרצח. אמנם כותב אבן עזרא כי אין חשיבות לסוג הכלי, אך למעשה אפשר להסיק מכך מסקנות לגבי כוונותיו.
לדוגמה, בציור מתוך תמונת המזבח מגרבאו, למייסטר ברטראם, רואים אנו את קין השטני, לבוש האדום, בהניפו לסט של חמור לקראת מכת המוות של הבל, שזב כבר דם מראשו. הבל לבוש כחול, צבעו הטיפוסי של ישו באיקונוגרפיה הנוצרית בימי הביניים, וכך הוא נתפס בכלל—אבטיפוס ותקדים לקדוש המעונה האולטימטיבי, המתחנן לרחמים. קין אף דורך על הבל ומתברר שזהו ביטוי לפרשנות הנוצרית המקובלת למילים: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" —שתורגמו ללטינית במובן "ויעלה קין על הבל….". ציור מתוך התנ"ך המאוייר של הדוכס מאלבה מתאר את הרצח באופן אף יותר אלים—קין נושך את צווארו של הבל. מקור הגירסה לאמצעי הרצח המשונה הזה הוא כנראה ספר הזהר. זה בין הציורים המוסלמיים המעטים של הרצח, מעניין האיור הפרסי משנת 1300 מספריית מורגן בניו יורק, שבו קין מניף סלע מעל ראש הבל הישן. מסתבר כי אמן זה פירש את הביטוי "ויקם…" כ"הפתיע", פירוש קרוב למצוי אצל פשטנים יהודים (ספורנו).
מאייסטר ברטרם
כאמור, עד לימי הרנסנס, ציורי הרצח ניזונו בעיקר מן הפרשנות הנוצרית שראתה בקין את התגלמות הרשע ואף השוותה אותו ליהודים. לפיכך מעניין כי סיפור קין והבל נעדר מציורי בראשית הרבים בתקרת קפלת הסיסטינה – נראה כי פרשנות תיאולוגית צרה זו לא התאימה לתפיסה ההומניסטית של מיכלאנג'לו. אמנם הסיפור מופיע שוב בהמשך הדורות, אך לא כסיפור בבואה אנטי-יהודי אלא כאבטיפוס לתופעה האנושית-הפוליטית של תחרות. לדוגמה, בציורו של טיציאן, שתי הדמויות מתוארות כשריריות וכלבושות באותו האופן הקמאי.
אך הפרשנות הסטריוטיפית חוזרת לקראת סוף המאה ה-19, בפסלו של רינהולד בגאס, שהרבה לפסל את דמותו של ביסמרק ושאר מנהיגי גרמניה הלאומניים. כאן קין מתואר כיליד אפריקני, רגע אחרי הרצח, כאשר גופת הבל החיוורת והרפוסה מוטלת כטרף על גזע עץ נגדע. אם כן, הסיפור מתפרש כאזהרה מפני איום הגזעים "הנחותים". מבחינה איקונוגרפית, משמת הפייטה של מיכלאנג'לו שהשפיעה רבות על בגאס במהלך שהותו באיטליה—בסיס לפסלו, אך כאן נעלם כל רמז לחמלה.
בגאס ריינהולד
גירוש ואות קין
לאחר הרצח קיים דו-שיח ממושך בין אלהים לבין קין, המורכב מחקירה, הכחשה, האשמה, תגובה וריכוך הגזירה. מצד אחד, לא ברור מה כוונת האל בהצבת שאלות בפני קין; מצד שני מצבו הנפשי של קין אינו חד-משמעי. גם כאן, פרשנות הציירים מתבטאת במבעים, בתנוחות ובמחוות.
לדוגמה, בקטע זה מתוך הפסיפס שבכנסיית מונראלה בסיציליה, מן המאה ה-12, מצביע האל לעבר גלותו של קין, כתגובה לידיו המורמות (זעקת) של דמו המואנש של הבל ההרוג, ואילו קין מתגונן בעזרת ידו הפתוחה. כדרכה של האמנות הביזנטית, אין במבעים או במחוות ביטוי רב לרגשות.
גם באיורים מוסלמיים חסר ביטוי ניכר לרגשות. אך על פי הסיפור בקוראן המאוייר כאן, קין נתקף רגשות אשם לאחר הרצח וכיוון שלא ידע מה לעשות עם הגופה, נשא אותה והסתובב איתה על גבו ימים עד שאללה, ברחמיו, שלח שתי ציפורים ללמד אותו את מנהג הקבורה. סיפור דומה נמצא גם במדרשים יהודיים מאוחרים (תנחומא י). לכן, גם במקורות היהודים וגם במקורות המוסלמים, ניכרת הבנה מסויימת למצבו הרגשי של קין.
נטיה זו של פרגון כלפי קין הלכה והתחזקה בעת החדשה והיא מתבטאת למשל בציור גילוי גופתו של הבל מאת הצייר והמשורר האנגלי הרומנטי, ויליאם בלייק (1826). סוגים שונים של יגון נראים במבעים של קין ושל אדם, ואילו חווה מקוננת את מות בנה בהרכנת ראשה וגופה. באותה תקופה ממש, כתב משורר אנגלי אחר, לורד ביירון, מחזה המתאר את קין כגיבור טרגי.
עיסוק ברגשות הדמויות ניכרת גם בפסליו של אמברוסי גוסטינוס, פסל אוסטרי של המאה ה-20. ניתן לזהות את הפסלים הללו באופנים שונים: האם הפסל מימין הוא קין המתחרט או הבל המוכה? האם הפסל משמאל הוא הבל מלא היראה לאחר קבלת מנחתו או קין הנדחה, המנסה להבין את דחייתו?
אמברוסי גוסטינוס
אמברוסי גוסטינוס
מדרש רבה בראשית פרשה כב פסקה ו
(ו) ויאמר ה' לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תטיב שאת – ברכה כד"א (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם
ואם לא תטיב – שאת, קללה דכתיב (שם כב) והשיאו אותם עון אשמה
ד"א אם תטיב – אני מוחל לך על עונותיך, ואם לאו – חטאו של אותו האיש גדוש ומגודש.
רש"י על בראשית פרק ד פסוק ז
(ז) לפתח חטאת רובץ – לפתח קברך חטאתך שמור:
ואליך תשוקתו – של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך:
ואתה תמשל בו – אם תרצה תתגבר עליו:
אבן עזרא על בראשית פרק ד פסוק ז
(ז) הלוא – ופי' שאת – על דעת מפרשים רבים "שאת עונך." והנכון בעיני "שאת פנים" כי כתוב בתחל' ויפלו פניו וזה דרך בושה, כטעם ואיך אשא פני (שמ"ב ב' 22). וטעמו – אם עשית טוב תשא פניך, וכן כי אז תשא פניך ממום (איוב יא 15):
חטאת רובץ – יש אומר שחטא תחת עון; גם יש מפרשים לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל. וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר לפתח הפה כטעם שמור פתחי פיך (מיכה ז' 5). והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם הוא רובץ עמו:
ואליך תשוקתו – כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך. גם יש בך כח למשול בו:
רמב"ן על בראשית פרק ד פסוק ז
(ז) הלא אם תיטיב שאת על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק) שאת עונך. ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך, כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד), והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה. וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא), לא תשא פני דל (ויקרא יט טו):
ועל דעתי, אם תיטיב -יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור – וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו. והנה אמר לו למה חרה לך – על אחיך ולמה נפלו פניך – ממנו, הלא אם תיטיב – יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב – לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ – להכשילך בכל דרכיך:
ואליך תשוקתו – שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו – אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך. הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו:
תרגום יונתן על בראשית פרק ד פסוק ח
(ח) ואמר קין לות הבל אחוהי איתא ונפוק תרוינן לברא. והוה כד נפקו תרויהון לברא, עני קין ואמר להבל: מסתכל אנא דברחמין אתברי עלמא, אבל לא בפירי עובדין טבין הוא מדבר ומתוב אפין אית בדינא. מן בגלל מה אתקבל קרבנך וקרבני מני לא אתקבל ברעוא? עני הבל ואמר לקין: ברחמין איתברי עלמא ובפירי עובדין טבין הוא מדבר ומיסב אפין לית בדינא ועל דהוו פיריה עובדיי טבין מדידך וקדמין לדידך אתקבל ברעוא קרבני. עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למתן אגר טב לצדיקיא ואית למתפרע מן רשיעיא ועל עיסק פתגמיא האלין הוו מתנציין על אנפי ברא. וקם קין על הבל אחוהי וטבע אבנא במצחיה וקטליה:
ויאמר קין אל הבל אחיו בוא ונצא שנינו אל השדה, וכאשר יצאו שניהם אל השדה, פתח קין ואמר להבל אני רואה שברחמים נברא העולם, אבל לא בהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ומשוא פנים יש במשפט – מדוע התקבל קרבנך וקרבני לא התקבל לרצון. ענה הבל ואמר לקין: ברחמים נברא העולם ובהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ואין משוא פנים במשפט – כי בגלל טיב מעשי הטובים ממעשיך התקבל קרבני לרצון. ענה קין ואמר להבל: אין דין ואין דיין ואין עולם הבא ואין שכר לצדיקים ואין עונש לרשעים. ענה הבל ואמר לקין: יש דין ויש דיין, ויש עולם הבא ויש מתן שכר טוב לצדיקים ויש עונש לרשעים. ועל הדברים הללו היו מתקוטטים על פני השדה. וקם קין על הבל אחיו והטביע אבן במצחו והרגו.
מדרש רבה בראשית פרשה כב פסקה ז
(ז) ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי. דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח. מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות ושניהן נטלו את המטלטלין ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו'.
יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה. ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר: אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין:
מדרש רבה בראשית פרשה כב פסקה ח
ח) אמר רבי יוחנן הבל היה גבור מקין, שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים. מיד עמד עליו והרגו. ויהרגהו – במה הרגו? רשב"ג אמר בקנה הרגו שנאמר וילד לחבורתי – דבר שעושה חבורה.
ורבנן אמרי באבן הרגו שנאמר כי איש הרגתי לפצעי – דבר שהוא עושה פצעים.
רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי בשם רבי יצחק אמר – נתבונן קין מהיכן שחט אביו אותו הפר שנאמר בו (תהלים סט) ותיטב לה' משור פר. ומשם הרגו, ממקום הצואר, מקום הסימנין.
ומי קברו? א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להן הקב"ה שכרן ב' ברכות שמברכים עליהן א' לשחיטה וא' לכיסוי הדם:
רש"י על בראשית פרק ד פסוק ח
(ח) ויאמר קין – נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להרגו. ויש בזה מדרשי אגדה אך זה ישובו של מקרא:
אבן עזרא על בראשית פרק ד פסוק ח
(ח) ויאמר קין – הקרוב אלי שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם. ושואלים נולדו ביום סגריר, ישאלו איך הכהו ואין חרב? וזאת שאלת תהו, כי יהרגנו בידו בחנק ואלף עץ ואבן נמצאים:
רמב"ן על בראשית פרק ד פסוק ח
(ח) וטעם ויאמר קין אל הבל אחיו שנכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו ולהרגו, לשון רש"י ורבי אברהם אמר כי הקרוב אליו, שאמר לו כל התוכחות שהוכיחו השם:
ועל דעתי, שהוא דבק עם ויהי בהיותם בשדה, כי אמר לו נצא השדה והרג אותו שם בסתר – ויתכן שנתכוון בהריגהו שיבנה העולם ממנו, כי חשב שלא יהיה לאביו זרע אחר עוד, גם פחד שלא יהיה עיקר בנינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו:
ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק ד פסוק ח
ויקם קין. בלי מריבה קודמת אז כמו וארב לו וקם עליו (דברים יט 11):
זוהר חלק א דף נד/ב
אמר רבי יצחק, תא חזי בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך (נפיק) (ד"א יפיק) נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא,
תרגום יונתן על בראשית פרק ד פסוק יג
(יג) ואמר קין קדם יי סגי תקיף מרודי מלסובלא ברם יוכלא קומך למסבליה יתיה:
ויאמר קין אל ה', האם עוני גדול מנשוא, אבל כח גדלך ישא אותו.
מדרש רבה בראשית פרשה כב פסקה יא
(יא) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא – לעליונים והתחתונים אתה סובל, ולפשעי אין אתה סובל?
רש"י על בראשית פרק ד פסוק יג
(יג) גדול עוני מנשוא – בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון:
אבן עזרא על בראשית פרק ד פסוק יג
(יג) גדול עוני מנשוא – ופירוש על דעת כל המפרשים שהוד' חטאו. ופי' נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון. ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב שכר. והעונש הרע הבא בעבור העון חטאת. וכן כי לא שלם עון האמורי. אם יקרך עון – ויגדל עון בת עמי. והטעם כי זה העונש גדול, לא אוכל לסבלו ויורה על אמתת זה הפי' הפסוק הבא אחריו:
רמב"ן על בראשית פרק ד פסוק יג
(יג) גדול עוני מנשוא בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון, לשון רש"י מבראשית רבה (כב יא):
והנכון בפשט שהוא וידוי – אמר, אמת כי עוני גדול מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך, אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה, כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי, ומפניך אסתר, כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי. אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני, ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה:
והענין, שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש, אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי, כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום, יהרגוני החיות, כי סר צלך מעלי. הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו, רק בשמירת עליון עליו:
מדרש תנחומא בראשית פרק ט
(ט) ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו' יש מקץ שנה ויש שנתים ויש ימים ויש ארבעים שנה. אמרו חז"ל בני ארבעים שנה היו קין והבל.
ויבא קין מפרי האדמה – מהו? מן מותר מאכלו. ורבנן אמרו זרע פשתן היה.
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן – לפיכך נאסר צמר ופשתים שנא' (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו'. ואמר הקב"ה אינו דין שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי. לפיכך נאסר.
ויאמר קין אל הבל אחיו – מה א"ל? נחלק העולם ואני בכור ואטול פי שנים. א"ל הבל איפשר. א"ל קין א"כ אני נוטל יתר חלק על חלקי מקום שנתקבל בו קרבנך. א"ל הבל לא תטול. ועל דבר זה נפלה קטטה ביניהם, שנאמר ויהי בהיותם בשדה. ולהלן כתיב (ירמיה כו) ציון שדה תחרש. ויש אומרים שאמר קין להבל נחלק העולם. א"ל הן. נטל הבל צאנו וקין אדמה לעבוד, והתנו ביניהם שלא יהא לזה על זה כלום. כשנטל הבל את צאנו, התחיל לרעות את הצאן, וקין רודף אחריו מהר לבקעה ומבקעה להר עד שנתאחזו זה בזה ונצח הבל אל קין, ונפל תחתיו. וכשראה קין כך התחיל צווח, הבל אחי אל תעשה בי רעה. ורחם עליו והניחו ועמד והרגו שנאמר ויקם קין, מכלל שנפל.
כיון שהרגו אמר אברח מפני אבי ואמי שאין מבקשין אותו אלא ממני שאין אחד בעולם אלא אני והוא. מיד נגלה עליו הקב"ה א"ל מפני אבותיך אתה יכול לברוח מפני, אין אתה יכול לברוח שנאמר (שם כו) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו.
א"ל אי הבל אחיך? א"ל ווי לו, שריחם עליך ולא הרגך כשנפלת תחתיו, ואתה עמדת והרגת אותו. והאיך הרגו? עשה לו פציעות פציעות חבורות חבורות באבן – בידו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצוארו.
כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך א"ל לא ידעתי השומר אחי אנכי – אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה"ד – לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש לבקר תפשו השוער. א"ל למה גנבת את הכלים? א"ל אני גנב ולא הנחתי אומנתי; אבל אתה אמונתך בשער לשמור -למה הנחת אומנתך? ועכשיו אתה אומר לי כך. ואף קין כך אמר: אני הרגתי אותו? בראת בי יצה"ר. אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו. אתה הוא שהרגתו שנקראת אנכי, שאלו קבלת קרבני כמותו, לא הייתי מתקנא בו.
מיד השיבו מה עשית קול דמי אחיך צועקים – מכאן אתה למד שעשה בו פציעות פציעות וחבורות חבורות.
צועקים אלי, צועקים עלי – משל לשנים שעשו מריבה. הרג אחד מהן את חבירו היה בהן שליש ולא הפריש ביניהם. על מי הכל משיחין, לא על השליש? לכך כתיב צועקים עלי צועקים אלי.
א"ל קין רבש"ע לא ידעתי ולא ראיתי הרוג מימי, וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת? והשיבו מיד ארור אתה מן האדמה וגו' כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך.
אמר לפניו רבש"ע יש לפניך דלטורין שמלשינין את האדם לפניך. אבי ואמי הרי הן בארץ ואינן יודעין שאני הרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע? א"ל שוטה! כל העולם כולו אני סובל שנאמר (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא אני אסבול ואמלט. א"ל כל העולם כולו אתה סובל ועוני אינך יכול לסבול? גדול עוני מנשוא?
א"ל הואיל ועשית תשובה, צא וגלה מן המקום הזה שנאמר ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד. כשיצא כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מהו זה? אומרות זו לזו: קין הרג את הבל אחיו, גזר הקב"ה עליו נע ונד תהיה. והן אומרות נלך אצלו ונאכלנו והיו מתכנסות ובאות אצלו. באותה שעה זלגו עיניו דמעות ואמר
(תהלים קלט) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך:
מדרש תנחומא בראשית פרק י
(י) הן גרשת אותי וגו' ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו' – יש אומרים שבת נעל בפניו כמ"ש (שמות לא) ביני ובין ישראל אות היא לעולם. כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. וי"א קרן קבע במצחו: בשעה שהרג קין את הבל היה מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות. זימן לו הקב"ה שני עופות טהורים והרג אחד מהן את חבירו, וחפר בידו וקברו. וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל. לפיכך זכו העופות לכסות את דמן:
קוראן בשורת השלחן, 27 – 32
שנן לשומעיך את האמת על שני בניו של אדם הראשון, שהקריבו קרבנות. לאחר שהתקבל קרבנו של אחד מהם ולא נתקבל מן השני, איים: "אני אהרוג אותך", ונענה על ידי אחיו: "אללה מקבל קרבנות רק מן היראים בלבד. גם אם תשלח יד להורגני, לא אשכים אני להורגך, כי ירא אני מפני ריבון העולמים, ומוטב שתישא באשמה להריגתי יחד עם שאר חטאיך ותהיה משוכני גיהינום, בו נענשים החוטאים". אך יצרו של קין גבר עליו ויקם על הבל אחיו ויהרגהו, ויהי מן האבודים. אז שלח אללה עורב שבחש בקרקע להראות לרוצח כיצד יטמין את גופת אחיו, והתחיל להתחרט על מעשהו. לכן ציווינו לבני ישראל שכל המאבד נפש אחת, לא כתגמול בעד נפש אחרת או למניעת שחיתות בארץ, כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.