מאמר
מי אתה, יעקב?
מבוא
לפי המסופר בספר בראשית (פרקים ל"א-ל"ג), פוגש יעקב, איש המדון, שלושה יריבים בדרכו הביתה מהרן שבארם. האחד הוא לבן, חותנו המתוחכם כמוהו, השני הוא האיש – אולי המלאכאיש – המסתורי, והשלישי עשו, אחיו התאום המרומה.
כאשר יעקב מתעמת עם שלושת יריביו אלה, מוכרח הוא גם להתעמת עם עצמו.
חולשות אנושיות ואי בהירות ביחסי אנוש הם לחם חוקם של ציירים ופסלים. איך הם מתארים את המורכבות של האימה הגוברת האוחזת ביעקב ואת הבהירות המתגבשת אצלו?
כאשר יעקב יוצא לדרך (בראשית כח) הוא עסוק כל כולו בעצמו. הוא שחצן ותככן.
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהֹוָה לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
קשה להתעלם מההדגשה הרבה של הגוף המדבר (גוף ראשון יחיד – עמדי, אנוכי, לי, וכו'). קשה עוד יותר להתעלם מהתשובה הערמומית להבטחתו של אלוהים לעזור ליעקב: "בסדר, אלוהים, אם תעשה את כל זה בשבילי, אתה מקבל עשרה אחוזים מכל הרווחים שלי ואני מצטרף למפלגה שלך".
עשרים שנים עברו (בראשית לב), והחיים לימדו את יעקב פרק בענווה. עכשיו, בבגרותו, מכריז יעקב על עצמו כמי שאינו ראוי לחסדי האל. יעקב, במצוקה גדולה ובפחד רב אומר:
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:
יעקב מודה בפה מלא שהוא פוחד, ושהפחד הוא לא רק לעצמו אלא מעבר לכך, הוא חרד לגורלם של נשותיו ושל ילדיו. יעקב התחמן והנזוף חוזר על מילות ההבטחה של האל, אבל הפעם אין הוא מעז להציע עסקה.
פגיעות יעקב ומטהו
הטקסט התנכ"י מדגיש את היפוך הגורל של יעקב, שהחל את דרכו כנווד נמלט ובודד והגיע לעמוד בראש בית אב. אולם, שני ציירים הולנדיים, שניהם בני המאה השבע-עשרה, התמקדו במקל הנדודים של יעקב כסמל לפגיעותו.
רמברנדט מצייר את יעקב כאדם מתחרט ובודד, שאין לו דבר בעולם חוץ ממקלו. אור שמימי, הזוהר אליו בקרן אלכסונית, מצביע לכיוון ברכו. בציור של יאן ויקטורס יעקב העומד לפגוש את עשו מוקף בבני משפחתו המסורים, ועם זאת, הוא ממשיך לאחוז במקלו לתמיכה, בבחינת "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהילים כג).
ההתמודדות עם המלאכאיש
איך מתבטאת פגיעות זו בעימות הלילי עם "האחר"?
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם–וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם (בראשית, ל"ב 24 – 29).
העמימות המכוונת משקפת את סערת הרוחות המטלטלת את יעקב, האם יעקב חצה את היבוק עם בני משפחתו או שהעביר אותם ונותר לבדו בגדה המרוחקת?
- מי "לא יכול" למי?
- מי הוא ה"איש"?
- מהי הפציעה שנפצע יעקב?
כל הדברים שיעקב ברח מפניהם באים עכשיו ותוקפים אותו.
חזרתו של יעקב והפיוס שלו עם עשו (בראשית ל"ב-ל"ג) סוגרים את שלב פקיחת העיניים במעגל חייו של יעקב. כל יסוד ויסוד באותה חזרה מקביל להיבט אחד ב"יציאתו":
- חציית היבוק מחזירה אותו לארץ המובטחת מהמחסה שמצא בגלות. את התנועה הזו מייצג הציור מתוך ספר בראשית הוינאי (וראו עוד להלן).
- בצלצול השם "יבוק" יש הד לשוני לטבעו הכפול של המפגש: יש בו את העוינות של ה"אבק" שעלה תוך כדי המאבק
יצירתו של שאגאל.
ויש גם את האכפתיות שבמילה "חבק". האבק והחיבוק מקשרים אותנו ליחסים הקשים עם הארץ, עם האלוהים, ועם בני המשפחה ומהווים את שני צדדיה של מטוטלת חייו של יעקב.
עוצמה זו משקפת את הסביבה הסוערת של משפחת יעקב: על אהבת ההורים המניפולטיבית והמפצלת שבה, על קנאת האחים, ועל ההונאה והזעם (בראשית כ"ז-כ"ח).
חשיפתו של יעקב לדמוני/אלוהי מעמידה את חייו בסכנה, והיא עומדת בסתירה גמורה להזמנה המקסימה למפגש עם האלוהות הנשגבה בסיפור הסולם.
בתחילה לא היה ברור ליעקב ש"אכן יש אלוהים במקום הזה" (כ"ח 16), ועדיין אין לו שמץ של מושג גם כאשר הוא שואל לשמו של המלאכאיש, אבל ברור היה לו שהוא חייב לקבל את הברכה (כן, עוד ברכה). הוא אמנם ייפגע, אבל חייו ינצלו.
יעקב אפשטיין – יעקב והמלאך.
בשיאו של המפגש הלילי מתגלית זהותו האמתית של יעקב לעין כל, ורגע זה מופיע בספר בראשית הוינאי מן המאה השישית.
בציור מופיעים יעקב והמלאכאיש פעמיים. מימין נראים השניים נאבקים, ומשמאל, היצור מברך את יריבו שאף כי הושפל, ידו הייתה על העליונה . הדו-שיח, שאינו נראה בציור, מתקיים בין שני הצמדים – הצמד הנאבק והצמד בעת הברכה, שכן יעקב סירב לשחרר את המלאך עד אשר הלה יברך אותו. המלאך שואל לשמו של יריבו, "ויאמר: יעקב". בשאלה זו מהדהדת שיחתו של יעקב עם אביו כאשר ביקש את הברכה שהייתה ברכתו של עשו, אחיו התאום הבוגר ממנו. יצחק, שהיה "זקן… ותכהינה עיניו מראות", התבלבל מההבדל בין מה שקלטו אוזניו לבין מה שידיו מיששו, שהרי "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו", ושאל "האתה זה בני עשו, אם לא?" פעם אחר פעם שיקר יעקב לאביו והסתיר את זהותו האמתית (בראשית כ"ז 18 – 22).
האיור בספר בראשית הוינאי, בו נראה המלאכאיש מברך את יעקב, מאשר את תפיסתו החדשה של יעקב את עצמו. כשהמלאכאיש שואל לשמו של יעקב עונה יעקב במילה אחת "יעקב". תשובה זו אומרת: כן, אני יעקב; עברו הימים בהם התחפשתי למישהו אחר. ועכשיו, בעת ההצהרה המחודשת והברורה על זהותו, אומרת לו הדמות השמיימית שהוא זכה בשם חדש: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
קריאות שונות של המפגש המחודשת עם עשו
הפגישה עם עשו (בראשית ל"ג) נבנית שלב אחרי שלב, וכל שלב מחושב היטב. בכל צעד המקרב לפגישה טמונים גם עצירות, עיכובים ומתח ההולך וגובר:
- יעקב רואה את עשו ואתו ארבע מאות אנשים חמושים
- יעקב שוב מחלק את מחנהו, ומסדר את בני ביתו על פי אהבתו אותם
- ואז, כשהוא לפניהם, הוא משתחווה שבע פעמים כאשר הוא מתקרב לעשו.
בסופה של ההתקדמות, מתחלפות התמונות זו בזו במהירות גדלה והולכת:
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ (בראשית, ל"ג 4).
האחים התפייסו לאחר כל הכעס ולאחר כל הכאב. אך האם זהו פיוס של ממש? אולי זה המקום להיזכר בתקווה המלווה בחרדה שהקדימה את ביקורו הראשון של נשיא מצרים, סאדאת, בישראל.
את הספק בדבר הפיוס בטאו אנשי המסורה (שהיו אמונים על שמירת הדיוק בהעתקת הטקסטים המקראיים) בסימנים שהציבו מעל המילה "וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ". מעל למילה מופיעה שורה של נקודות שכאילו אומרות, "מה, עשו נשק ליעקב?" הנקודות מהוות רמז חזותי מסתורי, מעין שורה של סימני קריאה. חז"ל נחלקו בדעותיהם באשר למשמעותן של נקודות אלה, והוסיפו מידה של ציניות ושל הומור שחור.
מבחר עבודות האמנות הבא מציג את המפגש בדרכים שונות – כחרטה מבוישת, כמישוש חשדני, כחיבוק הססני ולבסוף כחיבוק שכולו אהבה (ראו גם – פגישת יעקב ועשו של האמן יעקב שטיינדהרט).
אפשר לראות רצף זה כתהליך טיפולי שגם היום, כמו בימי התנ"ך, לא נס לחו. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, עשו הוצג תמיד כאחר העוין. ברם, הספקות באשר לטבעה של הנשיקה הן לא רק תוצאה של מרירותו המוצדקת של עשו, אלא גם תוצאה של המניפולציות ורגשות האשמה של יעקב. משני צדי המתרס של מתח זה מצויים תוצאותיהם של העדפות אנושיות ואלוהיות. וכך יכולה הייתה פגישתם המחודשת של יעקב ועשו להפוך להזדמנות שתאפשר לנו להעריך מחדש וברמות שונות את יחסנו אנו אל "אחרים" ואל "אחים" מסוגים שונים.
דבריו המרגשים של יעקב בראותו את עשו מדגישים את השינוי המהותי שחל באופיו. לא עוד "יעקב התחמן", אלא ישראל שרוח אלוהים שרתה עליו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (ל"ג 10). האם אומר יעקב, אני רואה את האלוהי נשקף בפניו של אדם? אם כן, יעקב/ישראל שוב אינו רדום – עתה עיניו פקוחות והוא ער ורואה.
מדרש רבה בראשית פרשה סח פסקה יב
(יב) ויחלום והנה סולם…
עולים ויורדים בו – עולים: אותם שליוו אותו בארץ ישראל; יורדים: אלו שליוו אותו בחוצה לארץ.
ספר הושע פרק יב
(ג) וְרִיב לַיהֹוָה עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:
(ד) בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים:
(ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ:
תרגום יונתן על בראשית פרק לב פסוק כה
(כה) ואשתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליובקא ואתבחש מלאכא עמיה כדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עשרתינון מן יד אפרש ארבע בוכרין לארבע אימהתא ואשתיירו תמניא ותנא לממני משמעון וסליק לוי במעשרא
עני מיכאל ואמר רבוניה דעלמא דין הוא עדבך ועל עיסק פתגמיא האילין אשתהי מן האל לנחלא עד מיסק עמוד קריצתא:
ונשאר יעקב לבדו במעבר היבוק ויאבק מלאך עמו בדמות אדם ואמר, הלא אמרת לעשור אשר לך? והנה יש לך שנים עשר בנים ובת אחת, ולא עשרת אותם. מיד הפריש ארבעת הבכורים של ארבע האמהות ונשארו שמונה, והחל למנות משמעון וסיים בלוי המעשר. ענה מיכאל, ואמר ריבונו של עולם, זהו גורלך. ובגלל מילים אלו, התעכב ליד הנחל עד עליית עמוד השחר.
מדרש רבה בראשית פרשה עז פסקה ב
(ב) ר' חוניא אמר: נדמה לו בדמות רועה – לזה צאן ולזה צאן, לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו, העבר את שלך ואחר כך אני מעביר את שלי. העביר יעקב אבינו שלו. אמר נחזור ונחמי דילמא אנשינן כלום מן דחזר (נחזור ונראה אם שכחנו משהו וכאשר חזר) ויאבק איש עמו.
ורבנן אמרי: לארכילסטים נדמה לו – לזה צאן ולזה צאן לזה גמלים ולזה גמלים. אמר לו, העבר את שלי ואני אעביר את שלך. העביר המלאך את של אבינו יעקב כהרף עין והיה אבינו יעקב מעביר וחוזר [ומצא] מעביר וחוזר [ומצא] כל הלילה. א"ל פרקמוס (נ"א פרמקוס, כלומר קוסם).
א"ר פנחס: באותה שעה נטל אבינו יעקב פוקרין ונתן לו בתוך צוארו וא"ל פרקמוס פרקמוס א"ר הונא בסוף אמר המלאך אני מודיעו עם מי הוא עוסק. מה עשה? נתן אצבעו (נ"א צור) בארץ התחילה הארץ תוססת אש. אמר לו יעקב מן דא את מדחיל לי? אנא כוליה מינה (מזה אתה מפחיד אותי? כולי עשוי מזה) הה"ד (עובדיה א) והיה בית יעקב אש וגו':
רש"י על בראשית לב 25
(כה) ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם:
ויאבק איש – מנחם פי' "ויתעפר" איש – מלשון "אבק", שהיו מעלים עפר ברגליהם ע"י נענועם.
ולי נראה שהוא לשון "ויתקשר" ולשון ארמי הוא "בתר דאביקו ביה", "ואבק ליה מיבק" – לשון "עניבה" שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו ופירשו רז"ל שהוא שָֹרו של עשו:
רמב"ן על בראשית לב 25
(כה) ויותר יעקב לבדו – ששכח פכים קטנים וחזר עליהן, לשון רש"י. ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל, העבירם עמו ויעבר את אשר לו, בצווי, כי חזר וצוה שיעברו לפניו ונשאר הוא אחריהם:
ויאבק איש עמו – ויתעפר, כך פירשו מנחם לשון אבק, שמעלין אבק ברגליהם ולי נראה לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה (סנהדרין סג:), ואביקו ליה מיבק (מנחות מב), זה לשון רש"י. ואביקה בלשון חכמים חביקה שמשו בה הרבה, אבקתא אית בה (מכות כג), דרגש עיולי ואפוקי באבקתא (נדרים נו:) וכן אבוקה בלשונם בעבור היותה מעצים דקים חגורים וקשורים יחד, כי החי"ת תכבד בלשונם והקלו אותה לאל"ף, ופעמים רבים יבליעו החי"ת, תותך (חולין ז:) במקום תחותך (זבחים נד), מסותא (ב"מ ו) במקום מסחותא (קדושין לג), אסיתא חסיתא (שבת עז:):
ואפשר שיהיה ויאבק ויחבק, כמו ויחבקהו (להלן לג ד), כי אולי כן הלשון – ומצינו ברודים אמוצים (זכריה ו ג), כמו חמוצים, מלשון חמוץ בגדים (ישעיה סג א) ואמרו המפרשים (הרד"ק) כי וארוזים במרכולתך (יחזקאל כז כד), כמו וחרוזים, מן צוארך בחרוזים (שה"ש א י) וכן אמרו במלת ותאלצהו (שופטים טז טז) שהוא כמו ותחלצהו, מהופך מן ותלחצהו:
ושמא הוא דעת אונקלוס שאמר ואשתדל, וכך תרגם וכי יפתה (שמות כב טו) ארי ישדל, יחבק וינשק שהוא דרך הפתוי, או שלא נזדמן לו לשון ועשאו ענין תחבולה, כי כל השתדלות תחבולה וצדוד ענין ובבראשית רבה (עז ג) מי נתמלא אבק, האיש שהיה עמו כדברי מנחם והוא הנכון:
רשב"ם על בראשית לב 25
(כה) ויותר יעקב לבדו – כלומר שהעביר כל אשר לו שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו ורצה לעבור אחריהם כדי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכווין:
ויאבק – מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום דברו של הקב"ה שלא יזיקהו עשו:
מדרש רבה בראשית פרשה עז פסקה ג
(ג) ר' חמא בר"ח אמר, שָֹרו של עשו היה, הוא דהוה אמר ליה כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. משל לאתליטוס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך: תלה עיניו וראה את המלך עומד על גביו והרפיש עצמו לפניו. הה"ד וירא כי לא יכול לו. א"ר לוי, וירא בשכינה כי לא יכול לו
אמר ר' ברכיה, אין אנו יודעים מי נצח— אם מלאך, אם יעקב. ומן מה דכתיב ויאבק איש עמו -הוי מי נתמלא אבק? האיש שעמו.
אמר ר' חנינא בר יצחק, אמר לו הקב"ה: הוא בא אליך וחמשה קמיעין בידו – זכותו וזכות אביו, זכות אמו וזכות זקינו וזכות זקינתו. מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו! מיד וירא כי לא יכול לו. משל למלך שהיה לו כלב אגריון וארי נמירון והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי שאם יבא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך ארי לא היה יכול לעמוד בו ואתה מבקש להזדווג לו? כך שאם יבואו אומות העולם להזדווג לישראל יאמר להם הקב"ה, שרכם לא היה יכול לעמוד בו ואתם מבקשים להזדווג לבניו?
ויגע בכף ירכו – נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות שהן עתידין לעמוד ממנו. ואיזה זה? זה דורו של שמד.
ספרי פרשת בהעלותך פיסקא יא
כיוצא בו (בראשית לג) וישקהו -שלא נשקו בכל לבו. ר' שמעון בן יוחאי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
מדרש רבה בראשית פרשה עח פסקה ט
(ט) וירץ עשו לקראתו וישקהו – נקוד עליו. אר"ש בן אלעזר, בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה, אתה דורש את הכתב; הנקודה רבה על הכתב, אתה דורש את הנקודה. כאן לא כתב רבה על הנקודה ולא נקודה רבה על הכתב. אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו.
אמר לו ר' ינאי, אם כן למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. ומה ת"ל ויבכו? אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו.
רש"י על בראשית לג 4
(ד) ויחבקהו – נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:
וישקהו – נקוד עליו ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי: יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב; אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו:
אבן עזרא על בראשית לג 4
(ד) הדרש על נקודות וישקהו – טוב הוא לעתיקי משדים; כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו (צ"ל ויבך, בראשית מה 15) כאשר עשה יוסף עם אחיו:
אבן עזרא על בראשית לג 10
כראות פני אלהים – מלאך. ורבי המפרשים אומרים כי בא המלאך ליעקב לחזק את לבו שלא יירא מאחיו כי הנה המלאך לא יכול לו, אף כי בן אדם. ואין מלת שרית עם אלהים כמו וישר אבימלך על ישראל כי אין עם כמו על. רק פירושו שר תחשב עם המלאכים ועם אנשי שרים.
ושואלים ישאלו מה טעם ויזרח לו השמש והלא ברגע אחד זורחת בכל העולם. ושאלתם תהו כי עת זרוח השמש בכל מקום ישתנה. והנה בין ירושלים ובין זאת המדינה שחברתי בה זה הפי' ושמה לוק"א שעה ושליש שעה וברחב י"ב מעלות. וזה הדבר ברור בלא ספק.
ופי' והוא צולע – שהיה הולך על צלעו האחת. וטעם על כן זכר לדבר: