מאמר
נח והמבול
מבוא
תיבת נח היא מן הסמלים המוכרים והאהובים בתרבות המערב, והיא הציתה את דמיונם של מבוגרים ושל ילדים כאחד.
נח
לא שכחנו איך
בגשם ובסער
נח
לתיבה אספת את חיות היער
שתיים שתיים מכל מין
האריה והממותה
הגמל והשיבוטה
וגם ההיפופוטם
פתח לרגע את הצוהר
ואל תוך התכלת הלבנה
שלח את היונה.
(נח, מילים: יורם טהרלב, לחן: מתי כספי)
דמותו של נח, מנהלו החביב של גן החיות הסוער, זכורה לכול. אבל עיון בסיפור המקראי עצמו מעלה שנושאו המהותי הוא זעם ה': השחתת כל בשר הגוררת והכחדת עולם החי והאנושות בתוכו מלבד משפחה אחת וזוג אחד מכל זן של חיות, לשם ניסיון חוזר. איכה הפך סיפורי האימים הזה לאגדה חמודה ומשעשעת? להלן נדגים מיצירות האמנות הרבות על פרשיות מרכזיות מסיפור המבול, במאמץ לגלות קריאות הסיפור במשך הדורות ולהפיק לקחים רציניים ממנו ומהן.
הקריאה לנח
ספר בראשית (ו 9) מתאר את נח במילים אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו, ומשום צדיקותו זו ראוי היה להינצל מהאסון הממשמש ובא. מדרש מתייחס בעיקר למילה "בְּדֹרֹתָיו", מנסה לאמוד את מידת צדיקותו של נח, ומותיר אותנו עם השאלה אם נח היה תמים בדור המבול ובדור הפלגה בלבד, או שתמים היה בדורותיו, וכל שכן בדורות אחרים.המילה "בְּדֹרֹתָיו" אף מרמזת על כך שהרשעות הייתה כה נפוצה עד כי גם מידה קטנה ביותר של צדיקות ראויה הייתה לשבח. עמדות שונות בדבר אופיו של נח באות לידי ביטויים שונים בציורים הבאים:
טיסו ג'יימס
התבוננות ביצירות הללו מעלה כי אף לא אחת מהן מטפלת בצדיקותו (היחסיות או המוחטלת) של נח, שכן קשה לתת לכך ביטוי חזותי. אמנים העדיפו להתייחס לרגשותיו של נח. התמונה מתוך כתב יד מאויר מהמאה ה-14, מראה בבירור את הזעזוע ואת החרדה של נח. ידיו מורמות, כאות תימהון, פניו נעצבות. שלוש מאות שנים לאחר שצוירה תמונה זו מציג גלף אלמוני את פניו של נח כשהן מופנות כלפי מעלה, אל השמים, כתפיו מוטות באלכסון לכיוון כף יד פתוחה המצביעה לעבר האנושות שעדיין אינה יודעת שגורלה נחרץ. לימינה של הדמות נמצאות תכניות הבניה של התיבה, כשהן עדיין בחזקת תרשים בלבד.
ג'יימס טיסו (בציור משנת 1900 לערך) צייר את נח מאחור, פניו אל מה שנראה כרִיק או כמבוי סתום, ואפשר שהוא מנסה לסוכך על עיניו. ידו ורגלו הימניות מנסות להעניק לו יציבות בפני הפקודה האלוהית המכבידה.
ולסיום, הדפס האבן (ליטוגרפיה) של האמן השוויצרי פליקס הופמן, עבודה שנוצרה כשהשואה עדיין הייתה זיכרון טרי, מסעירה וטורדת את מנוחתנו.
הופמן מציג את נח בתווך, בין התיבה הלבנה והבנויה לבין האימה החשוכה של האסון. אזנו מוטית בעודו מקשיב לדברי האל. מה עובר בראשו של נח?
יצירות רפלקטיביות אלה מעדיפות להתרכז בדילמה של אדם שהניח למבול לקרות, מאשר להדגיש את צייתנותו של נח כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסט המקראי. האמנות, שלא כמדרש, עוסקת ברגשות.
הכניסה לתיבה
בבראשית ב' קורא האדם בשם לכל החיות שכל תכלית בריאתן הייתה לספק לו חברה שכן "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". על פי הנאמר במדרש בראשית רבה יז, ד, החיות הועברו לפני אדם זוגות זוגות, זכר ונקבה. גם בספר בראשית עצמו (פרק ו ופרק ז) צועדות החיות בסך, אך הפעם בזוגות או בשביעיות, בכפוף למעמדן כקורבנות ומובלות אל תוך התיבה על מנת שתינצלנה מהמבול הגדול.
וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. בראשית ו' 20-19
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם–אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ–אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה, הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף–וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-הַתֵּבָה–זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ. בראשית ז' 9-2
תיאור זה מקמץ במילים, ועל אף זאת, מצית את הדמיון ומכל חלקיו של סיפור המבול, הכניסה לתיבה היא המצוירת ביותר. תיאורם של האמנים את החיות נכנסות לתיבה, מתגוררות בה ועוזבות אותה היא יותר מעדות ליכולת הדמיון החזותי שלהם. כל אחד מהציורים אף מהווה הצהרה בנוגע למשמעות הסאגה כולה ומשום כך צוירה תהלוכת החיות באופנים שונים: למן מעגלים של חיות בודדות וציפורים בודדות סביב התיבה המצוירת כקופסה בעלת ארבע רגלים בפסיפס הנמצא בבית הכנסת במיסיס שבתורכיה, ועד לקריקטורה עכשווית של פרנק מודל, בה מנהלות החיות שיחה עצבנית אנתרופומורפית בעודן נכנסות לאנייה שצורתה מוכרת לנו.
הסיפור המקראי אינו מכנה בשם בעלי חיים אלה או אחרים, אלא מציין רק קטגוריות כלליות: עופות, בהמות (כנראה יונקים) ורמשים (זוחלים?), ומכל קטגוריה עולים לתיבה זכר ונקבה. אחת ממסורות המקרא נוקטת הבחנה נוספת בין בעלי חיים טהורים (שבעה זוגות) ולא טהורים (זוג אחד).
הפרשנות המאוחרת יותר הוסיפה על הבחנות אלה, דוגמת המסופר במדרש שנח בחר את החיות שכרעו בכניסה לתיבה, ודחה את אלה שעמדו. מקורה של מסורת זו הוא אולי בספור בחירת החיילים לצבאו של גדעון (שופטים ט). ייתכן גם שיש כאן ביטוי להעדפה של צייתנות על פני תוקפנות. מדרשים אחרים מבליטים חיות נדירות או אגדתיות (הפיל, חד הקרן ועוד). אך בעוד שהספרות יכולה להכליל, על האמנים להתחייב למינים ולקבוצות מסוימים. בפסיפסים מהמאה ה-13 הנמצאים בקתדראלה של סאן מרקו בוונציה, נראה נח מפריד בין החיות האוכלות בשר לבין הצמחוניות.
בציור הילדים המופיע להלן אין חיות טורפות. נח עומד בשלווה ליד מה שנראה כזוג חתולי בית בעוד צמד ציפורים מרחפות מעל.
בני האדם היחידים הנראים לעין, בגרסה של הצייר הנאיבי אדאורד היקס, מטושטשים ושוליים. החיות מסתדרות בסבלנות בזוגות, בטור, וממתינות, תחת שמים מאיימים, לתורן להיכנס לתיבה. שימו לב לעצים המוצלבים בציורו של היקס המרמזים לצלב: ישו יהיה המושיע מאסון קוסמי.
בציורו של שלום מִצְפַת מופיעים זוגות של חיות כשרות ולא כשרות ופילה (בהריון?) בודדה (ראו בראשית רבה לא, 14). אך עיקר עיסוקו הוא באנשים המלקטים פירות לקראת המסע (ע"פ בראשית ו, בחלקה העליון של התמונה) ונכנסים לתיבה (בחלקה התחתון).
באורח מוזר, שלום מחלק את הנכנסים לשתי קבוצות: בצד אחד שם ואשתו, ואילו נח, חם, יפת ונשותיהם נמצאים בצידה האחר של התיבה. ניתן לראות שהגברים כולם מגולחים למשעי. האם מרמז שלום שכל אלה אינם יהודים אף על פי שצאצאיו של שם הולידו בסופו של דבר את ישראל?
היקס אדוארד
רמברנדט, מצדו, כלל אינו מציג חיות ומתמקד לחלוטין בבני האדם הכורעים תחת נטל המטען. אנו רואים אותם מאחור, כאילו יד נעלמה דוחפת אותם אך הם נרתעים מלהיכנס.
מה מלמדים פירושים שונים אלה? המפתח טמון אולי בציורו של היקס: ציור תהלוכת החיות הנכנסות לתיבה שלו דומה מאוד לנושא האהוב עליו – חזון אחרית הימים.
היקס צייר כ-80 תמונות העוסקות באחרית הימים, וזו שלפנינו מתארת את חזונו הידוע של ישעיהו:
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. (יא, 9-6)
מפרשים רבים (רמב"ם משנה תורה, מלכים יב א; רד"ק על ישעיהו יא) רואים בחזון זה דימוי לתקופת השלום של ימות המשיח, והחיות מייצגות טיפוסים שונים של בני אדם. הדמיון בין האופן בו מייצג היקס את חזון אחרית הימים ואת תיבת נח מרמז שקיום בשלווה, אלה לצד אלה, הוא משהו אפשרי. המבול היה התוצאה ההכרחית של האלימות שהשחיתה את האנושות ואת העולם כולו. התיבה היא מקלט, ומשמשת מעבדה בה יכולים בני אדם וחיות לגלות כיצד יוכלו לחיות יחד בשלום. אם החיות יכולות לחיות בשלום, יש בכך אולי תקווה שבני האדם יוכלו להגיע אל חזון אחרית הימים.
כיוון שכך, לא נדרשים היקס או רמברנדט להציג הן את החיות והן את בני האדם. היקס מתרכז בחיות, ורמברנדט מתרכז בבני האדם, אך כוונתם זהה.
התחושה השלטת ביצירות האומנות היא של שלווה וסדר. אך מה עשוי לקרות ברגע בו תנעלנה החיות בצפיפות לתקופה ממושכת? כיצד יוכל המון רבגוני שכזה להישאר רגוע וממושמע? הסיפור המקראי אינו מגלה דבר על אודות התנאים בתיבה במהלך השנה השלמה בה היו נוסעי התיבה סגורים בה. אולם בימי הביניים מופיע דפוס חזותי המציג כל חיה או זוג חיות בתא שינה נפרד.
שתי הדוגמאות הללו, ששתיהן מהמאה ה-14 שונות זו מזו במידה רבה בדרך השימוש שלהם בסמלים, אך שתיהן מציגות את החיות בתאיהן הנפרדים. מכנה משותף זה נובע, כנראה, מהניסיון לדמיין כיצד יכלו חיות רבות, העוינות אחת לשנייה באופן רגיל, לשאת את הכליאה הממושכת ולשרוד אותה. שימו לב לכך שבהגדה מספרד ובציורים דומים החיות מצוירות בזוגות, בעוד שבציור הפלמי נראות רק חיות בודדות בכל תא. על פי כמה מדרשים, נאסר הן על בני האדם שבתיבה והן על בעלי החיים שבה לבוא במגע מיני. באופן זה גרמו המגורים הנפרדים להחמרה של בעיה אחת בזמן שפתרו בעיה אחרת.
מחוץ לתיבה – האבודים
אמנים מתייחסים לעתים תכופות לסצנה קודרת יותר מסיפור המבול, זו של בני האדם המנסים לשוא להציל את עצמם. התנ"ך אינו מתאר סצנה זו, ולכן היצירות הן כמעט לחלוטין תולדה של דמיונו של הצייר. מה מניע ציירים לצייר סצנה לא מסופרת זו?
האיור המוקדם ביותר של הנידונים במים נמצא בכתב היד "בראשית מווינה" (Vienna Genesis) מהמאה השישית. גברים, נשים, ילדים וחיות מנסים אך לשווא להמשיך לצוף במים הגואים סביב התיבה הסגורה, על שלושת סיפוניה. כמה מהדמויות הנראות בחלקו העליון של הציור שולחות זרועותיהן לכיוון התיבה, כנראה בניסיון לחפש הצלה אפשרית, בעוד דמות נואשת אחת צוללת מהתיבה הסגורה אל הים.
הגרסה המפורסמת ביותר של פרשיה זו נמצאת בקפלה הסיסצינית שבקריית הוותיקן. זוהי אחת משלוש תמונות על סיפור נח שצייר מיכאלאנג'לו.
רק בציור זה תיאר מיכאלאנג'לו את המבול עצמו, ועל כן חשוב לראות שהוא בחר להתרכז באנושות שגורלה נגזר, בעוד התיבה נראית רק במרחק. אחד מן ההסברים לזווית ראיה זו נעוץ בפרשנותו של אוגוסטינוס הקדוש לסיפור התיבה. אוגוסטינוס רואה בתיבה את הכנסייה, והוא מכנה אותה "עיר האלוהים", בניגוד לעיר האנושות החוטאת והמתמרדת. על פי פרשנות זו, רק נח ובניו, מכל בני האדם, היו ראויים ליישב את עיר האלוהים ולהינצל מהמבול – האחרים היו חייבים למות. בציור הקיר של מיכאלאנג'לו אנו רואים, בנוסף לדוגמאות למסירות משפחתית, קבוצה של אנשים הנאבקת למצוא מקום בסירת הצלה והמון אחר הנאבק להיכנס אל התיבה החתומה היטב.
הנס בלדונג גרין, שחי בגרמניה, היה בן זמנו של מיכאלאנג'לו ועסק רבות בנושאים דתיים ואלגוריים. התייחסותו היחידה לסיפורו של נח מביאה לידי ביטוי את הניסיון הנואש של אלה שגורלם נגזר להיכנס לתיבה שנראית כתיבת אוצר שעל דלתה הקדמית מנעול.
הסצנה מזכירה את ציורי הגיהינום המפורסמים של בוש (Bosch), בהם נערמות גופות מעוקמות סביב אובייקטים סוריאליסטיים, אך כאן מדמה הצייר את העבר האגדי ולא את העתיד התיאולוגי. הרהוריהם של מיכאלאנג'לו ושל גרין אודות אלה שגורלם נגזר דומים לכמה מדרשים עזים, בכללם טקסט מתוך ספר הישר שנכתב בימי הביניים:
ויגשו כל בני האדם לשבור התיבה לבוא בתוכה מפני הגשם כי לא יכלו לסבול את הגשם עליהם. ויישלח ה' עליהם את כל החיות וכל הבהמות אשר עומדים סביבות התיבה: ויגברו עליהם החיות ויכום ויבריחום מן המקום ההוא וילכו איש לדרכו ויפוצו על פני הארץ.
דורה גוסטב
דורה גוסטב
גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה-19, התייחס לאלה שגורלם נגזר בשניים מציוריו. תחריטים אלו אינם כוללים התייחסות למדרש המספר על הניסיון לפרוץ אל תוך התיבה, ולמעשה, כלי השיט מופיע אך במעורפל ורק באחד מציוריו של דורה. בציור השמאלי אנו רואים שוב ערימת גופות — הדומות לגופות שצייר בוש— כרוכות ומלופפות אחת סביב השנייה בתנוחות המזכירות את הפסל היווני המפורסם "לאוקון ובניו". בחינה מדוקדקת של ציור זה מגלה מספר חיות בין אלה שדינם נגזר. מקצתן נוטלות חלק במאבק להישרדות, והאחרות כבר טורפות את הנספים.
התייחסותו השנייה של דורה, בניגוד לראשונה, כוללת רק קבוצה קטנה של אנשים ונמר בולט למדי. בציור זה הן בני האדם והן החיות מנסים להציל את פרי בטנן.
וכך אנו מוצאים שתי התייחסויות אמנותיות מנוגדות לסצנה זו: באחת מהן (גרין, גרסת ההמון של דורה וחלקים מציורו של מיכאלאנג'לו), מעוניינים החוטאים רק בהצלת עצמם, ומשתמשים שוב באלימות כדי לשרוד; באחרת (חלקים אחרים מיצירתו של מיכאלאנג'לו וגרסתו השנייה של דורה) מוארים אלה שגורלם נגזר באור חיובי יותר כשהם מקריבים עצמם למען יקיריהם. ניתן להשוות גישות מנוגדות אלו לגרסאות השונות של טביעת חיל פרעה בים סוף. יתר על כן, אנו יכולים להבחין שבחלק מהביטויים הספרותיים והאמנותיים כלולות חיות, הן כדי לשקף את הרס החיים כולם כמצוין בסיפור המקראי, והן כסמלים לצדדיה הטובים יותר והגרועים יותר של האנושות.
הסממן המשותף לכל הציורים הוא שהתיבה סגורה, וההפרדה בין מי שנידון לחיים ומי שנידון למוות היא הפרדה מוחלטת שאינה ניתנת לשינוי. מחד גיסא, מצב זה הינו שיקוף מדויק של הסיפור המקראי ועל פיו הגיע זמן ההשמדה הטוטאלית "קץ כל בשר", ורק יחידי סגולה ינצלו. מאידך גיסא, מדרשים שונים מסתייגים ממידת צדיקותו של נח משום שלא לימד סנגוריה על האנושות. יש המבקרים את הפסיביות של נח כלפי עמיתיו, בני האדם, פסיביות המנוגדת לפעולתו ההירואית של אברהם בתגובה לאיום על הרס סדום ועמורה. אחרים מצדיקים את נח ומתייחסים לתקופה של 120 השנים בהן הוא ניסה, ללא הצלחה להביא לתיקון עולם. שתי גישות מדרשיות אלה וחלק מיצירות האמנות נותנות ביטוי לחוסר הנוחות בנוגע לצדק האלוהי הקשה (מידת הדין) ובנוגע לאדישות אנושית למצוקתם של אחרים.
הציפורים
אמנים רבים התייחסו לסצנה מתוך סיפור התיבה המתייחסת לתהליך שיקום העולם:
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ–לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה–כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד (בראשית ח, 12-4).
בדומה לחלקים אחרים של הסיפור המקראי, מקביל תיאור זה לאפוס המסופוטמי העתיק של עלילות גלגמש:
141. הספינה עמדה בהר נצר. 142. הר נצר החזיק בספינה ולא נתן לה לזוז. 143.יום אחד, יום שני החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז; 144. יום שלישי, יום רביעי החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז; 145. יום חמישי, יום שישי החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז. 146. בבוא היום השביעי, 147. הוצאתי ושילחתי יונה. 148. היונה הלכה ושבה אליי; 149.תחנה (לנוח) לא נראתה לה, והיא חזרה. 150. הוצאתי ושילחתי סנונית. 151. הסנונית הלכה ושבה אליי; 152. תחנה (לנוח) לא נראתה לה והיא חזרה. 153. הוצאתי ושילחתי עורב. 154. העורב הלך וכשראה כי שככו המים, 155. הוא אכל, התעופף, צפצף(?) ולא חזר. עלילות גלגמש מתוך לוח יא, תרגם מאכדית פרופ' אליעזר גרינשטיין.
בעוד המחקר המקראי ביקש לעמוד על משמעותן הסמלית של שלוש הציפורים המופיעות בעלילת גלגמש ואת ההבדלים שבין הספור המסופוטמי והסיפור המקראי, התבוננות ביצירות האמנות המתארות סצנה זו מלמדת שהאמנים מייצגים את העורב והיונה כניגודים מוחלטים. ההבדל בין צבעו השחור של העורב לבין צבעה הלבן של היונה הוא הגלוי ביותר לעין. בחלק מיצירות האמנות מודגש ניגוד זה על ידי הופעת שתי הציפורים באותו ציור.
במקרים אחרים מופיעה כל ציפור מספר פעמים. ההופעות החוזרות הן אמצעי אמנותי לתיאור השלבים השונים של מעוף הציפור וחזרתה.
בשתי הגרסאות מועצם הניגוד באמצעות הצגת העורב כאוכל נבלות העומד על גופות בני אדם או חיות שטבעו, ואוכל מהן. טבעה של היונה מודגש באמצעות ענף הזית שהיא אוחזת במקורה. הניגוד בין שתי ציפורים אלו קבל אופי תיאולוגי ומוסרי כבר בכתביו של הירונימוס שתרגם את התנ"ך ללטינית, תרגום המוכר בשם וולגאטה:
העורב נשלח גם הוא מן התיבה אך אינו שב, ולאחר מכן מכריזה היונה על שלום עלי אדמות. כך גם בעת ההטבלה בכנסייה, אותה ציפור נרפשת ביותר, השטן, מגורשת ויונתה של רוח הקודש מכריזה שלום בעולמנו (הירונימוס, "הפולמוס כנגד חסידי לוציפר").
יצירות אמנות אחרות מתמקדות ביונה בלבד, וברוב המקרים היא הפכה לסמל לשמחה ולשלום.
מארקס גרהרד
מוזר שתיאורו של דורה את מעוף היונה אינו כולל ענף זית, אלא מתרכז ביונה המרחפת מתחת לתיבה ומעל לנוף נטוש בו פזורים שרידיה של האנושות שטבעה. היונה היא קרן תקווה להתאוששותה של האנושות.
בצוק העתים של ימינו, הופכת התיבה שוב לסמל המופיע תדיר, המביע, לעתים קרובות, את חרדותינו בנוגע לעתיד. היונה מבטאת את תקוותנו לשלום. למשל בקריקטורה "משבר כלכלי" של טום טיילס וכן בקריקטורה "אידיוט" של גיהאן וילסון.
מפתח להבנת שינוי משמות התיבה והיונה אפשר למצוא בהצהרתו המכוננת של האפיפיור גרגוריוס הגדול שהגן על השימוש שעשתה הכנסייה באמנות. לדעתו של גרגוריוס, "ציור מציג לנבערים את שמציגה יצירה כתובה לקוראים, הואיל ובו גם הבורים רואים לאן עליהם ללכת, ואותו יכולים אף העניים בדעת לקרוא." (האגרת לסרנוס).
הקשת בענן
לקראת סוף הסיפור המקראי על נח והמבול, נח מקריב עולה לאלוהים, ואלוהים מבטיח לו שלעולם לא יביא עוד מבול על הארץ להשחיתה. הקשת היא האות להבטחה זו:
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח 22-20).
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ (בראשית ט 17-12).
הציור הקדום ביותר הידוע של הקשת הוא מהמאה ה-6 ומופיע ב"ספר בראשית הוינאי". נח ושלושת בניו עומדים מתחת לקשת, גופם מוטה בפליאה, ועיניהם פעורות במבט כלפי מעלה אל נוכחות האל.
בהתייחסות מהמאה ה-12 המופיעה בפסיפס במונראלה שבסיציליה, יוצאת הקשת מהמזבח וחוברת לנח ולמשפחתו. חיבור זה מבטא באופן חזותי את סמיכות פרשיות העולה והקשת שבמקרא; כמו כן הוא מדגיש את יחסי הגומלין בין יראת ה' ועבודת ה'. קשתות הקתדראלה, הקשת בענן והילת האל יוצרות משחק חזותי מצודד.
דן רובינשטיין, אמן בן זמננו, יצר ויטראז' עבור בית החולים ליולדות משגב לדך בירושלים. התמונות בויטראז' הן פרשנותו של האמן לסיפורים מספר בראשית, וביניהם ספור המבול, כסיפורי לידה.
התיבה שיצר רובינשטיין מורכבת משלוש אותיות: תי"ו, בי"ת וה"א היוצרות את המלה "תבה", מילה שהיא רבת המשמעות. התיבה היא תיבתו של משה התינוק, תיבה היא ארון הקודש וכמובן, תיבה היא מילה כתובה. בריאה חדשה זו מתאפשרת בזכות "תיבת" האל המאשרת את המשך החיים, כשם שהבריאה הראשונה נוצרה במאמר. אן קילמר, פרופסור לאשורולוגיה, מעירה כי משכו של המבול כמשך תקופת ההיריון -משמע יצירה חדשה.
כבר הראינו שסיפור המבול דומה לסיפור עלילות גלגמש במובנים רבים. מדהים במיוחד הוא הדמיון בחלק המתייחס לקשת:
ערכתי כלי קודש שבעה על שבעה; לתוכם שפכתי קנים, עץ ארז והדס. האלים הריחו את הריח; האלים הריחו את הריח הניחוחי. האלים התאספו סביב המקריב כמו זבובים. בה בשעה באה גבירת האלים. היא הרימה את הזבובים הגדולים שעשה אני למחרוזת לשחק בה (ואמרה): 'אלים נכבדים, שיהיו אלה מחרוזת הטורקיז שלי, שלא אשכח. הימים האלה, שאזכור לעולם, שלא אשכח.
הן בספור המקראי והן באפוס הבבלי מוקרב קורבן לאחר היציאה מן התיבה, ולאחריו מתקבלת ההבטחה לכך שהחורבן לא יישנה, אך בגרסה הבבלית הסימן להבטחה הוא הענק של האלה אשתר. ענק דומה, עשוי מאבן הלאפיס לאזולי וצבעו כחול כצבע השמים, נתגלה בעיר הבבלית מארי במקדשה של אשתר והוא תוארך לאמצע האלף השלישי לפני הספירה.
שני הסמלים המקושתים דומים בצורתם, אך שונים בצבעם. בעוד הענק הכחול מייצג את השמים (כלומר, הטבע יהיה נדיב), הקשת מהווה טוטליות של צבעים ומסמלת את אור נדיבות האל. וכשם שהחיות מייצגות קהילה אנושית שוחרת שלום, כך מייצגים מגוון הצבעים בליל הרמוני של יסודות, תקווה לעתיד.
מדרש רבה בראשית פרשה יז פסקה 4
א"ר אחא, בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להן, נעשה אדם. אמרו לו, אדם זה מה טיבו? אמר להן, חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף. אמר להם, זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם. אמר לו, זה מה שמו? אמר, זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל. ואתה מה שמך? אמר לו, אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א"ל, לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך. א"ר אחא, (ישעיה מב) אני ה` הוא שמי – הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות. אמר, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג! ולאדם לא מצא עזר כנגדו – אתמהא. ולמה לא בראה לו תחלה? אלא צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות עליה תגר. לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו. כיון שתבעה מיד ויפל ה` אלהים תרדמה וגו`:
מדרש רבה בראשית פרשה כח פסקה ט
(ט) א"ר יוחנן, משפט דור המבול שנים עשר חודש נטלו דינם ויהיה להם חלק לעולם הבא דאמר רבי יוחנן, כל טיפה וטיפה שהקב"ה מוריד עליהם היה מרתיחה בגיהנם ומוציאה ומורידה עליהם. הדא הוא דכתיב (איוב ו) בעת יזורבו נצמתו זריבתם לחלטנית היתה. (קהלת ט) גם אהבתם שהיו אוהבים לעבודת כוכבים שלהם גם שנאתם שהיו שונאים להקב"ה גם קנאתם שהיו מקנאים להקב"ה בעבודת כוכבים שלהם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם על דברת בכל אשר נעשה תחת השמש
אמר ר` אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן אתמהא! אלא אפי` נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן:
מדרש רבה בראשית פרשה ל פסקה ט
(ט) בדורותיו רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אמר, בדורותיו היה צדיק. הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק סמייא צווחין לעווירא סגי נהור. משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין פתח חבית אחת ומצאה של חומץ שניה כן שלישית ומצאה קוסס אמרין ליה קוסס הוא. אמר להון ואית הכא טב מינה. א"ל לא כך בדורותיו היה צדיק, הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק.
רבי נחמיה אמר, ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה. משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף ואלו היה חוץ לקברות עאכ"ו משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע אלו היתה בשוקן של כשרות על אחת כמה וכמה כך ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה:
מדרש רבה בראשית פרשה ל פסקה י
(י) את האלהים התהלך נח – ר` יהודה ור` נחמיה: ר"י אמר, משל לשר שהיו לו שני בנים א` גדול וא` קטן. אמר לקטן – הלך עמי; ואמר לגדול – בא והלך לפני. כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים; אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח.
ר` נחמיה אמר, משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה. הציץ המלך וראה אותו; אמר ליה, עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי. הדא הוא דכתיב את האלהים התהלך נח. ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך? שראה את המלך מהלך במבואות האפלים; הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון בא והאיר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל הדא הוא דכתיב (שם מח) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו`. רבי יוחנן וריש לקיש: רבי יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו; ר"ל אמר, לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכים לכבודו ועל דעתיה דרשב"ל הוא צריך לכבודנו:
מדרש רבה בראשית פרשה לא פסקה יג
(יג) ומכל החי מכל בשר שנים וגו` א"ר הושעיא, אפי` רוחות נכנסים עם נח אל התיבה שנאמר מכל החי. מאותן שנבראו להם נפשות ולא נברא להם גופין.ר"י ורבי נחמיה: רי"א, ראם לא נכנס עמו אבל גוריו נכנסו. רבי נחמיה אמר, לא הוא ולא גוריו אלא קשרו נח בתיבה והיה מתלים תלמיות כמן טבריא לסוסיתא. הה"ד (איוב לט) התקשר ראם בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך. בימי רבי חייא בר אבא עלה גורא אחד לא"י ולא הניח אילן עד שעקרו ועשו תענית והתפלל ר` חייא וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה. זכר ונקבה יהיו – אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו; נקבה רצה אחר זכר אל תקבל:
מדרש רבה בראשית פרשה לא פסקה יד
(יד) ואתה קח לך וגו`. ר` אבא בר כהנא אמר, הכניס עמו דבילה. תני משום רבי נחמיה, רוב מכנסו דבילה. רבי אבא בר כהנא אמר, הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות. ר` לוי אמר, הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים. על דעתיה דר` אבא בר כהנא והיה לך ולהם – דבר שהוא לך ולהם; ועל דעתיה דרבי לוי והיה לך ולהם – אתה עיקר והם טפלים. לך ואספת אליך – אין אדם כונס דבר שאינו צריך לו. ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה – זה שיכון לעשיית התיבה:
מדרש רבה בראשית פרשה לב פסקה ז
(ז) ויהי לשבעת הימים ומי המבול – מלמד שתלה להם הקב"ה ז` ימי אבילות של מתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה ולא עשו. ד"א ויהי לשבעת הימים – א"ר יהושע בן לוי, ז` ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שיבא מבול לעולם. מאי טעמא? ויתעצב אל לבו – ואין עציבה אלא אבילות שנאמר (שמואל ב יט) נעצב המלך על בנו. א"ר יוסי בן דורמסקית, הם חטאו בגלגל העין שהוא דומה למים; אף הקדוש ברוך הוא לא פרע מהם אלא במים. אמר רבי לוי, הם קלקלו סילונות שלהם; אף המקום שינה להם סידורו של עולם: דרך ארץ המטר יורד והתהום עולה דכתיב (תהלים מב) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך; ברם הכא נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו:
מדרש רבה בראשית פרשה לב פסקה ח
(ח) בעצם היום הזה בא נח – א"ר יוחנן, אמר הקב"ה – אם נכנס נח לתיבה בלילה, עכשיו יהיו כל דורו אומרים – כך לא היינו יודעים בו, ואלו היינו יודעים בו לא היינו מניחין אותו ליכנס. אלא בעצם היום הזה בא נח. דרגיש ליה ימלל.
המה וכל החיה – המה עיקר והכל טפילה להם.
כל צפור כל כנף – אמר רבי אלעזר בשם רבי אסי, לחבריה פרט למורטיא ולקטעיא שהן פסולין לקרבנות בני נח.
והבאים זכר ונקבה – א"ר אסי, פרט לסרוחין ולמחוסרי איברים שפסולים לקרבן בני נח.
והבאים זכר ונקבה – א"ל נח וכי קניגי אנא? א"ל, מה איכפת לך. מובאים אין כתיב אלא הבאים – מאיליהן היו באים.
ר` יוחנן אמר, (ישעיה לד) דרשו מעל ספר ה` וקראו – ומה אם להסגר בתיבה י"ב חודש היו באים מאליהן, להפטם מבשר גבורים על אחת כמה וכמה הה"ד (יחזקאל לט) בן אדם כה אמר ה` אלהים אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם בשר גבורים תאכלו ודם נשיאי הארץ תשתו אלים כרים ועתודים פרים מריאי בשן כולם.
ויסגור ה` בעדו – אמר רבי לוי, לשר שקבע דרולמוסיא שלו במדינה ונטל אוהבו וחבשו בבית האסורין, נתן ספרגוס שלו עליו כך.
ויסגור ה` בעדו -בקשו להפוך התיבה והקיפה אריות שלא יגעו בו:
מדרש רבה בראשית פרשה לג פסקה ה
(ה) ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח הדא מסייעא לההוא דא"ר אבא בר כהנא, חלון [=צוהר, ראה ב"ר ל"א, י"א}.
וישלח את העורב הה"ד (תהלים קה) שלח חשך ויחשיך.
ויצא יצא ושוב – ר` יודן בשם ר` יודה ב"ר סימון, התחיל משיבו תשובות. א"ל, מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי? א"ל, מה צורך לעולם בך? לא לאכילה, לא לקרבן. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקב"ה קבלו שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו, אימתי? אמר לו, עד יבשת המים מעל הארץ – עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו. הה"ד (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב:
מדרש רבה בראשית פרשה לג פסקה ו
(ו) וישלח את היונה וגו` ולא מצאה היונה מנוח וגו` – יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר, אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה (איכה א) היא ישבה בגוים.
לא מצאה מנוח – אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים ודכוותה (דברים כח) ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו` הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים.
ויחל עוד שבעת ימים – רבי יוסי אמר, ג` שבועות ימים. ויוסף שלח את היונה ותבא אליו היונה וגו` טרף בפיה וגו` מהו טרף? קטיל היך מד"א (בראשית לו) טרוף טורף יוסף. אמר לה, אילו שבקתה אילן רב הוה מתעביד. מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר, משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא. והוא שהקב"ה אומר ליחזקאל (יחזקאל כב) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. רב ביבי אמר, נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו. א"ר אבהו, אילו מג"ע הביאה אותו לא היתה מביאה דבר מעולה או קנמון או פלסמון? אלא רמז רמזה לו – אמרה לו לנח, מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך.
וייחל עוד ז` ימים אחרים הדא מסייעא להא דא"ר יוסי בר חנינא – ג` שבועות ימים. וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד:
מדרש תנחומא בראשית פרק ז
(ז) ויזכור אלהים את נח – זש"ה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב) – יודע צדיקו של עולם אפי` נפש בהמות. אפי` בשעת כעסו שאין מדותיו כמדת ב"ו: מדת ב"ו כשמרדה מדינה למלך משלח לגיונותיו עליה והורג הטובים עם הרעים לפי שאינו יודע מי מרד ומי הוא כשר; והקב"ה אינו כן, אלא אפילו כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד מצילו. הוי אומר יודע צדיק נפש בהמתו וכה"א טוב ה` למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום א). ורחמי רשעים אכזרי – אלו דור המבול, שהיו אכזרים. אמרו רז"ל בשעה שהעלה הקב"ה עליהן את התהומות והיו רואין את המעינות עולות עליהן מה היו עושין? היו להן בנים הרבה כמ"ש (איוב כא) זרעם נכון לפניהם עמם. שהיתה האשה מתעברת ויולדת כד"א והיה נכון לבקר (שמות יט) וצאצאיהם בעיניהם – שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים. היו בהם בני אדם שהיו נוטלין את בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינן מרחמין עליהם. לכך נאמר ורחמי רשעים אכזרי.
ומנין שהיו עושין כן? שכן איוב אומר ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה (איוב כד) – עוד לא יזכר הרחם שלו שהיו בניו. מה עשה להם הקב"ה? הוריד עליהם מבול מלמעלה ושברן שנא` ותשבר כעץ עולה.
א"ר ברכיה, קשים היו מאוד ובעלי קומה שכך כתיב בהן (בראשית ו) המה הגבורים. ואלולי שפרע מהם באש מלמעלן, אין בריה יכולה להן, שכך איוב אומר אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש (איוב כב) – כיון שראה הקב"ה שלא נשטפו קומתן בתהומות שלמטן הוריד עליהם אש מן השמים, שנ` ויתרם אכלה אש.
ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה והן גועו אותם שנאמר ויגוע כל בשר הרומש וגו`. במה? בעוף ובבהמה ובחיה.
כיון שהיו רואין עצמן שהן אובדין, היו מבקשין להפוך את התיבה. מה עשה הקב"ה? הקיף את התיבה אריות שנאמר ויסגור ה` בעדו – ואין ויסגור אלא אריות כד"א (דניאל ו) שלח מלאכיה וסגר פום אריותא:
מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה ג
נח אמר למשה, אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. א"ל משה, אני נתעליתי יותר ממך – אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי א"ע והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מנין? שנאמר (שמות לב) וינחם ה` על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה"ד? לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין: א` הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל א"ע ואת ספינתו. למי היו מקלסין? לא לאותו שהציל א"ע ואת ספינתו? כך נח לא הציל אלא א"ע, אבל משה הציל א"ע ואת דורו. הוי ואת עלית על כולנה (משלי ל"א 29).
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין ק"ז,ב – ק"ח, ב
משנה: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר, לא ידון רוחי באדם לעולם – לא דין ולא רוח….
גמרא: תנו רבנן, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה: וימח את כל היקום בעולם הזה וימחו מן הארץ לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה בן בתירא אומר, לא חיין ולא נדונין שנאמר, לא ידון רוחי באדם לעולם – לא דין ולא רוח. דבר אחר לא ידון רוחי – שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה. רבי מנחם בר יוסף אומר, אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים, נשמתן קשה להם בגיהנם שנאמר, תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם.
תנו רבנן – דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. ומה כתיב בהם? (איוב כ"א) בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם וכתיב שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל וכתיב ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון וכתיב ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב וכתיב יבלו [יכלו] ימיהם בטוב ושנותם [ושניהם] בנעימים וכתיב וברגע שאול יחתו. והיא גרמה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. אמרו כלום, צריכין אנו לו? אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקדוש ברוך הוא, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים.
רבי יוסי אמר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים [שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו]. לפיכך דן אותן במים שדומה לגלגל העין שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו.
אמר רבי יוחנן, דור המבול ברבה קלקלו וברבה נידונו: ברבה קלקלו שנאמר וירא ה` כי רבה רעת האדם. וברבה נידונו שנאמר כל מעינות תהום רבה. אמר רבי יוחנן, שלשה נשתיירו מהם: בלועה דגדר וחמי טבריא ועיניא רבתי דבירם .
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ – אמר רבי יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל. אמר רב אבא בר כהנא, וכולם חזרו חוץ מתושלמי.
ויאמר ה` לנח קץ כל בשר בא לפני – אמר רבי יוחנן, בא וראה כמה גדול כחה של חמס. שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ וכתיב החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם. אמר רבי אלעזר, מלמד שזקף עצמו כמקל ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו, רבונו של עולם לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם.
(ואף על נח נחתם גזר דין שנאמר ולא נח בהם)
תנא דבי רבי ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה` שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה` וינחם ה` כי עשה את האדם בארץ. כי אתא רב דימי אמר, אמר הקדוש ברוך הוא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ. מאי משמע? כתיב הכא וינחם ה` וכתיב התם וינחם אותם וידבר על לבם. ואיכא דאמרי, לא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ. כתיב הכא וינחם וכתיב התם וינחם ה` על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים היה בדורותיו] – אמר רבי יוחנן, בדורותיו, ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה? לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ: במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא, משל דריש לקיש למה הדבר דומה? לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת: במקומה ריחה נודף, וכל שכן במקום הבוסם.
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה – אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? תנא משום רבי יהושע בן קרחה, משל לאדם שעשה חופה לבנו והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו; עמד (ובלבל) [ופזר] את חופתו. אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני? עכשיו שמת, חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם? עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?
מכל אשר בחרבה מתו – ולא דגים שבים? דרש רבי יוסי דמן קסרי, מאי דכתיב, קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ (איוב כ"ד 18)? מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם, עשו תשובה, ואם לאו, הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר, קל הוא על פני מים. ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם שנאמר, תקולל חלקתם בארץ. לא יפנה דרך כרמים. מלמד שהיו מפנים דרך כרמים. אמר לו, ומי מעכב? אמר,
אם כן לא נפנה דרך כרמים.
דרש רבא, מאי דכתיב לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל? מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו (בוזים) [מבזין] אותו. אמרו לו, זקן תיבה זו למה? אמר להם, הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו מבול של מה? אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ועליתה שמה. ואם של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא, יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ; ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו – ואמרי לה עקש שמו. אמר להם, הוא מביא מבין עקבי רגליכם שנאמר נכון למועדי רגל. תניא מימי המבול קשים כשכבת זרע שנאמר נכון למועדי רגל.
אמר רב חסדא, ברותחין קלקלו בעבירה וברותחין נידונו. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה.
ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ – מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב, אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא. דבר אחר לשבעת -ששינה עליהם הקדוש ברוך הוא סדר בראשית שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. דבר אחר – שקבע להם הקדוש ברוך הוא זמן גדול ואחר כך זמן קטן. דבר אחר לשבעת הימים -שהטעימם מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה מנעו מהן.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו – אישות לבהמה מי אית לה? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. מנא ידע? אמר רב חסדא, שהעבירן לפני התיבה: כל שהתיבה קולטתו, בידוע שלא נעבדה בהם עבירה וכל שאין התיבה קולטתו בידוע שנעבדה בה עבירה. רבי אבהו אמר, מאותן הבאין מאיליהן.
עשה לך תיבת עצי גופר – מאי גופר? אמר רב אדא אמרי דבי רבי שילא, זו מבליגה. ואמרי לה גולמיש.
צוהר תעשה לתיבה – אמר רבי יוחנן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים. ואל אמה תכלנה מלמעלה דבהכי [הוא] דקיימא. תחתיים שנים ושלישים תעשה – תנא, תחתיים לזבל,אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם.
וישלח את העורב אמר ריש לקיש, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני: רבך שונאני – מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים; ואתה שנאתני – שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו רשע, במותר לי נאסר לי; בנאסר לי לא כל שכן! ומנלן דנאסרו? דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. ואמר רבי יוחנן, מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה. תנו רבנן, שלשה שמשו בתיבה וכולם לקו: כלב ועורב וחם. כלב נקשר; עורב רק; חם לקה בעורו.
וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים – אמר רבי ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקי. והנה עלה זית טרף בפיה – אמר רבי אלעזר, אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. מאי משמע דהאי טרף – לישנא דמזוני הוא דכתיב הטריפני לחם חוקי.
למשפחותיהם יצאו מן התיבה – אמר רבי יוחנן, למשפחותם ולא הם. אמר רב חנא בר ביזנא, אמר ליה אליעזר לשם רבא, כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה – אתון היכן הויתון? אמרו ליה, צער גדול היה לנו בתיבה: בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא. נפל תולעתא מינה, אכלה. מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא – כי מתלע, אכלה. אריא אישתא זינתיה דאמר רב, לא בציר משיתא ולא טפי מתריסר זינא אישתא. אורשינה – אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא. אמר ליה, לא בעית מזוני? אמר ליה, חזיתיך דהות טרידא אמינא לא אצערך. אמר ליה, יהא רעוא דלא תמות שנאמר ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.
פרקי דרבי אליעזר פרק כג
וזה אשר תעשה אותה – תני ר` אושעיא, באצבע הראה הב"ה לנח ואמר לו, כזה וכזה תעשה אותה: מאה וחמשים קנים צד אחד אורך ימינה של תיבה; מאה וחמשים לצד אחד שמאלה; שלשים ושלש קנים בצד רחבה בפנותה לפניה לאחריה בצד רחבה ועשרים בתוך – הרי אלו לאוצרות מאכל. אופניות לצד אורך ימינה של תיבה וחמשים אופניות בצד אורך שמאלה של תיבה והמכניסים אמת המים נפתחים ונסגרים. וכן ביציע התחתון וכן במעלה השנייה וכן במעלה השלישית מדור כל בהמה וחיה. ביציע התחתון מדור כל עופות במדור השנייה מדור כל השקצים. ובני אדם ביציע השלישית. מכאן אתה למד ששלש מאות וששה וששים מיני בהמה בארץ ושלש מאות וששה וששים מיני עופות בארץ ושלש מאות וששה וששים מיני שקצים ורמשים בארץ וכן ביציע התחתונה וכן במעלה השלישית שנ` תחתיים שנים ושלשיים תעשיה.
ר` תחנא אומ`, שנים וחמשים היה נח מתעסק ועושה בתיבה שישובו מדרכיהם הרעים ולא שבו ועד שלא באו ימי המבול.
היו הטמאין מרובים מן הטהורים וכשבאו מימי המבול ורצה הב"ה לרבות את הטהורין ולמעט את הטמאין וקרא לנח ואמר לו, הבא אליך אל התיבה מכל הבהמה הטמאה שנים איש ואשתו. אמר נח לפני הקב"ה, רבון כל העולמים וכי יש כח בי לקבצם אל התיבה? וירדו המלאכים הממונים על כל מין ומין והיו מקבצין אותם אל התיבה וירד"ו המלאכי"ם ואת מזוניהם עמם והיו באים מאליהן אליו שנ` ויבאו אל נח אל התיבה, כלומר היו באים מאליהם. ויביאו אל נח אין כתיב כאן אלא ויבאו מאליהם.
ר` מנא אומר, כיון שנכנסו כל הבריות בתיבה סגר אותם וחתם הב"ה בידו את שער התיבה שנ` ויסגור ה` בעדו. ר` מאיר אומר אבן אחת של מרגלית היתה תלוי בתיבה והיתה מאירה לכל הבריות שהיו בתיבה כנר שהוא מאיר בתוך הבית וכשמש הזה שהוא מאיר בגבורתו בצהרים שנ` צוהר תעשה לתיבה.
ר` צדוק אומר, בעשרה במרחשון נכנסו כל הבריות לתיבה ובשבעה עשר בו ירדו מימי המבול על הארץ מן השמים שהם מים זכרים, ועלו מימי תהומות שהם מים נקבות. ונצמדו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם שנ` והמים גברו מאד מאד.
ונמחו כל היקומים אשר על פני האדמה שנ` וימח את כל היקום. חוץ מנח ואשר אתו בתיבה שנ` וישאר אך נח – וחוץ מעוג מלך הבשן שישב על עץ אחד תחת סילונית של תיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נח? נקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא שנ` רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. חוץ מארץ ישראל שלא ירדה עליה מבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מכל הארצות ונכנסו לתיבה שנ` בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא.
וישלח את העורב לידע מה בעולם. והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב בשליחותו לשולחיו שנ` וישלח את העורב וכו`. וישלח את היונה לראות מה בעולם והשיב שליחותיה לשולחה שנ` ותבא אליו היונה לעת ערב. ולמה עלה זית טרף בפיה? אלא שאמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים יהיו מזונותי מרים כזית ובידו של הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו השולח דברים ביד טמא כאילו שולח דברים ביד כסיל והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו.
ר` צדוק אומר, י"ב חדש היו כל הבריות בתיבה והיה נח מתפלל לפני הב"ה ואומר, רבון כל העולמים הוציאני ממסגר הזה כי עייפה נפשי מריח אריות בי. יכתירו לך צדיקים כתר מלכיות כי הצאתני מן המסגר הזה שנ` הוציאה ממסגר.
ר` לויטס איש יבנה אומר, כל הבאים בתיבה כשהיו באים הפריש הזכרים מן הנקבות שנ` ויבא נח ובניו ואשתו ונשיבניו אתו – הרי הזכרים לצד אחד והנקבות לצד אחר. וכיון שיצא מן התיבה הצמיד זכרים עם הנקבות שנ` צא מן התיבה אתה ואשתך – הרי איש ואשתו.
ובניך ונשי בניך אתך – ברכן לפרות ולרבות בארץ שנ` ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו – ופרו ורבו בני נח והולידו בנים ותאומתן עמם.
ומצא נח גפן אחד שגר שם ויצאת מגן עדן ואשכלותיה עמה ונטל מפירותיה ואכל ושמח בלבו שנ` המשמח אלהים ואנשים. ונטע ממנה כרם ובו ביום נשאת שגשג פירותיה שנ` ביום נטעך תשגשגי. ושתה יין ונתגל בתוך אהלו ונכנס כנען וראה את ערות נח וקשר חוט בבריתו וסרסו ויצא לחוץ והגיד לאחיו ונכנס חם וראה ערותו ולא שם על לבו לכסותו אלא ויגד לשני אחיו בחוץ כמצחק באביו. וגערו בו שני אחיו. מה עשו? לקחו בגד אחד שהיה פרוש לפניהם במזרחם עמם את הדרור של מזרח עמם והלכו אחורנית וכסו את ערות אביהם שנ` ויקח שם ויפת את השמלה.
והקיץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן של חם ואררו שנא` ויאמר ארור כנען.
וישב נח ודורש בלבו ואמר, הקדוש ברוך הוא הצילני ממי המבול והוציאני מן המסגר הזה ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות? מה עשה נח? לקח מן הבהמה הטהורה שור וכשב ומכל עוף הטהור תור ובני יונה ובנה את המזבח הראשון שהקריבו עליו קין והבל והקריב ארבעה עולות שנ` ויבן נח מזבח לה`. ויקח אין כתו` כאן אלא ויעל עולות במזבח.
ועלה ריח ניחוח לפני הקב"ה וערב עליו שנ` וירח ה` את ריח הניחוח. מה עשה הב"ה? פשט יד ימינו ונשבע לנח שלא להעביר מי המבול על הארץ שנ` כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח. ונתן אות בקשת או ברית שבועה בינו לבין העם שנ` את קשתי נתתי בענן. וכן התקינו חכמים שיהיה שבועת נח בכל יום ויום שנ` למען ירבו ימיכם וימי בניכם. והביא נח לבניו ולבני בניו ובירך אותםבמנוחותיכם והנחילם את הארץ. בירך לשם ולבניו – שחורים וטוים והנחילם את הארץ נושבת. בירך לחם ולבניו – שחורים כעורב והנחילם תוך הים. ובירך ליפת ולבניו – לבנים כלם והנחילם מדבר ושדותיו. אלה הנחילם:
ספר הישר, פרק ה`
- ויהי בעת ההיא וימת מתושלח בן חנוך בן תשע וששים שנה ותשע מאות שנה במותו. בעת ההיא אחרי מות מתושלח אמר ה` אל נח: בוא אתה וכל ביתך אל התבה. הנני מאסף אליך את כל בהמת הארץ וחית השדה ועוף השמים ובאו כולם ובססו את התבה. ויצאת אתה וישבת לך תחת פתח התבה, וכל החיות והבהמות והעוף ואספו כולם ועמדו נגדך. והיה כל אשר יבוא מהם ורבץ לפניך אותו תקח ונתת ביד בניך והביאום אל התבה וכל אשר יעמדו נגדך—תעזוב. ויעשו את הדבר הזה ממחרת, ויבואו בהמות וחיות ועופות הרבה מאד ויסובבו כולם את התבה. ונח יצא וישב לו תחת הפתח, ויהי כל הרובצים לפניו מכל הבשר הביא אל בניו אל התבה, וכל העומדים נגדו עזב בארץ. ותבוא לביאה אחת ושני גוריה עמה, זכר ונקבה, ויבואו וירבצו נגד נח שלשתם. ויקומו שני בני הלביאה ההיא עליה ויכו אותה ויבריחוה ממקומם, ותלך לה משם, וישובו הם אל מקומם וירבצו לארץ לפני נח. והלביאה ברחה לה ותעמוד במקום האריות. וירא נח את המעשה הזה ויתמה מאד, ויקם ויקח את שני גורי הלביאה ויביאם אל התבה. ונח הביא אל התבה מכל החי אשר בארץ לא נשאר דבר אשר לא הביא נח עמו אל התבה, שנים שנים באו אל נח אל התבה, ומן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור הביא שבעה שבעה כאשר צוה אותו אלהים. וכל הבהמות והחיות והעוף עודם במקום ההוא כולם. ויסובבו כולם את התבה מפה ומפה, והגשם עודנו לא היה בעת ההיא, עד שבעה ימים.
וה` הרעיש ביום ההוא את כל הארץ ותחשך השמש ורכזו מוסדי תבל. ותגעש כל הארץ ויברו ברקים וירעמו רעמים ויגבר קול עצום בכל הארץ אשר לא נודע ליושביה כמוהו. ויעש ה` את הדבר הנורא הזה למען הבהיל את בני האדם לשוב אל ה` לבלתי היות רעה בארץ. ובכל זאת לא שבו בני האדם מדרכם ויוסיפו על חרון אף ה` בעת ההיא ולא שתו איש לבו לכל זאת. והיה לשבעת הימים בנשת שש מאות שנה לחיי נח ומי המבול היו על הארץ. ויבקעו כל מעיינות תהום ויפתחו ארובות השמים ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. ויבוא נח וביתו וכל החי אשר אתו אל התבה מפני מי המבול, ויסגור ה` בעדם. ויקוצו כל בני האדם הנשארים בארץ מפני הגשם, כי המים גברו מאד על הארץ, והבהמות והחיות עודם עומדים סביבות התבה. ויתקבצו כל בני האדם יחד, כשבע מאות אלף איש ואשה, וביואו כולם אל נח אל התיבה. ויקראו כולם אל נח לאמר: פתח לנו ונבוא עמך אל התבה, ולמה נמות אנחנו. ויען נח אותם לאמר בקול גדול מן התבה ויאמר אליהם: הלא אתם מרדתם כלכם בה` ותאמרו לא הוא, ויבא ה` עליכם את הרעה הזאת להכחיד ולהאביד אתכם מעל פני האדמה. הלא זה הדבר אשר דברתי אליכם זה עשרים ומאה שנה היום הזה, ולא שמעתם בקול ה`, ועתה תחפצו להחיות בארץ. ויאמרו כולם אל נח "הננו ושבנו כולנו עד ה`, אך תפח לנו ונחיה ולא נמות. ויען נח אותם לאמר: הנה אך עתה בראותכם את צרת נפשכם תשובו אל ה`, ולמה לא שבתם זה עשרים ומאת שנה אשר שם אותם לכם ה` למועד, ותבואו עתה ותסברו אלי את הדבר הזה מרעת נפשכם, גם ה` לא ישמע אליכם ולא יאזין לכם ביום הזה ולא תצליחו בדבריכם היום.
ויגשו כל בני האדם לשבור התבה ולבוא בתוכה מפני הגשם כי לא יכלו לסבול את הגשם עליהם. וישלח ה` עליהם את כל החיות וכל הבהמות אשר עומדים סביבות התבה. וגברו עליהם החיות ויכום ויבריחום מעל התבה. וימיתו מהם החיות רבים, ויבריחום מן המקום ההוא, וילכו אשי לדרכו ויפוצו על פני כל הארץ.
רמב"ם יד החזקה – הלכות מלכים פרק יב
(א) אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה (י"א 6) וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר שנאמר (ירמיה ה` 6), זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם. ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן. וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן.
רד"ק על ישעיה פרק יא פסוק ו
(ו) וגר זאב – יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח, כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים, אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר, וכן בתיבת נח אלו אכלו הטורפים הנטרפים הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים, ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנער והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים, והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו, ולא יתכן זה הפי` לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואמר ונכרתה קשת מלחמה, ואמר במשיח ודבר שלום לגוים, והנכון כי טבע החיות לא תתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, והטעם כי מלאה הארץ דעה את ה` כיון שהם טובים ושמרו דרך ה` לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמת` ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואפי` אם יעברו בארץ לא יזיקו:
פילון, שאלות ותשובות על ספר בראשית ב` 35 – 38
מדוע שלח קודם את העורב? על דרך הפשט, נאמר שהעורב הוא החיה המיוחדת להעברת מסרים ומשמש במשרדים; עד עצם היום הזה, צופים אנשים רבים במעופו ומקשיבים לציוצו, מתוך אמונה שהתנהגויות אלה מגלות דברים נסתרים. אך על דרך הרמז, כפי שהעורב הוא חיה שחורה, יהירה ומהירה, הוא מייצג את הרשע, אשר מביא אופל וחושך לנפש; הוא גם משכים לפגוש כל דרי עולם במעופו. הוא גם אמיץ מאד, וכך לעתים גורם לחורבן אלה המבקשים לתופשו, כי על כן האומץ מוביל לנמהרות, היא היפך החסד, המיוצגת ע"י נגה האור, ואשר לפי טבעה מאופיינת בצניעות…
מדוע לא שב העורב אחר שיצא, למרות שלא הופיעה עדיין כל יבשה (בראשית ח` 7)? גם פה יש פירוש על דרך הרמז: כיוון שהרשע הוא ההיפך מאור הצדק…
מדוע שולח [נח] את היונה במקום השני ומדוע כתוב כאן שלח אותה "מאתו לראות הקלו המים" (בראשית ח` 8), בעוד אין הדברים כתובים בקשר לעורב? קודם כל, היונה היא חיה טהורה ושנית, היא מבויתת, מחוברת לבני אנוש – אשר על כן מוענק לה הכבוד להיות מוקרב על גבי המזבח; על כן, אומר הכותב הקדוש, כבסיס וחיזוק לכבוד זה, כי "מאתו" שלח אותה "לראות הקלו המים", כדי לשקף את חשש המשותף לשני המקרים. שתי הציפורים, העורב והיונה, מסמלות רשע וצדק: לאחת – העורב או הרשע – אין מעון קבע, היות והיא ציפור טרף; לשניי – היא הצדק – קשורה לאנושות ולרווחת הציבור; על כן, האיש הצדיק שולח את הציפור הזו כנציגו למען דברים טובים ומטיבים, ברצונו לקבל בשורות טובות….
אוגוסטינוס, עיר האלהים, ספר ט"ו, פרק כ"ו
אם כן, כיוון שציווה אלהים על נח, שהיה איש צדיק – וכפי שכתוב בכתבי הקודש "צדיק תמים היה בדורותיו"…- לבנות תיבה, אשר בה יינצל מן המבול יחד עם משפחתו, כלומר אשתו, בניו וכלותיו, יחד עם החיות, אשר בהתאם לצו האלהי באו לבד ונכנסו לתוך התיבה; זהו בודאי דגם לעיר האלהים אשר בעולם הזה – דהיינו, הכנסייה, אשר ניצלה בזכות העץ שעליו נצלב המקשר בין אלהים לאדם, האיש ישו המשיח. ואפילו במימדיה – אורכה, רחבה וקומתה – מייצגת את הגוף האנושי שבו הוא [ישו] בא, כפי שהוגד מראש.
הירונימוס, דו-שיח נגד אנשי לוציפר
תיבת נח היתה דגם הכנסייה, כפי שאומר פטרוס (פטרוס א` ג` 20). בתיבת נח ניצלו מעטים – שמונה נפשות בלבד – מן המים; ולפי הדגם הזה אנו ניצלים מן המים, בטבילה. כפי שהיו בתיבה כל מני חיות, כך גם בכנסייה יש בני אדם מכל הגזעים והסוגים. כפי שבאחת היה הנמר עם הגדי, הזאב עם הכבש, כך בשניה נמצאים צדיקים עם חוטאים, כלומר כפי שכתוב בטימותיי ב` ב` 20 – כלי זהב וכסף עם כלי עץ וחימר. כפי שהיו חדרים בתיבה, כך יש לכנסייה בתים רבים…העורב נשלח מן התיבה אך אינו שב, ולאחר מכן היונה מבשרת שלווה עלי אדמה. כך גם בטבילת הכנסייה, אותה ציפור טמאה ביותר – השטן – מושלכת החוצה ויונת רוח הקודש מבשרת שלום עלי אדמה. התיגה היתה 30 אמה ברוחבה המרבית, אך הלכה וצרה לידי אמה אחת. כך גם הכנסייה מורכבת ממעמדות רבים, אך מגיעה לפסגתה בכמרים, אבות והגמונים. כפי שהתיבה היתה בסכנת הצפה, הכנסייה מאויימת בעולם….