מאמר

מיהו אליהו?

מחברים: ג'ו מילגרום ויואל דומאן

מבוא

אליהו הנביא הינו אחת מן הדמויות המוכרות ביותר בכל רובדי הספרות היהודית, מימי המקרא, דרך ספרות המדרשים של חז"ל והקבלה, ועד לאגדות העם והמחזאות העברית המודרנית. גם במסורת הנוצרית והמסורת המוסלמית, זוכה אליהו למעמד חשוב.
סיפורי המקרא על אליהו הנביא (מל"א י"ז-י"ט, כ"א; מל"ב א'-ב') מציגים אותו כ"איש אלוהים" הזוכה לחסד אלוהים מיוחד וניחן בכוחות על-טבעיים, ומציינים בעיקר את יכולתו להופיע ולהיעלם להרף עין (מל"א י"ח; מל"ב א;ב). בכמה הזדמנויות הוא מבצע נסים, גם לפני ציבור גדול וגם באופן פרטי. הוא בין הראשונים שמביא בצורת על ארץ ישראל וסביבתה (מל"א י"ז) ומוריד אש מן השמים אל עולתו בהר הכרמל (מל"א י"ח). והוא בין האחרונים שמחיה את בנה של אישה נוכרית (מל"א י"ז). חלק מן המעשים הללו נעשה לכאורה על דעת עצמו ובכוחו, חלק אחר קשור בתפילה שנשא.
בכל אלה מופיע אליהו כנציג המובהק של הקנאות לאמונה הישראלית הצרופה, שלא התירה כל שילוב או פשרה עם תרבויות אחרות, ועם התרבות הכנענית-הפניקית בפרט. אליהו מתעמת עם אחאב מלך ישראל, בעיקר סביב עימות דתי זה (מל"א י"ז; מל"א י"ח). אך גם בפרשת כרם נבות (מל"א כ"א), העוסקת באמות המידה המוסריות של השלטון, עומד הנביא מול המלך כמאשים וכקנאי.
במל"ב ב', אליהו שוב זוכה למעמד מיוחד במינו כאשר הוא עולה לשמים ב"רכב אש וסוסי אש" (מל"ב ב') ואילו משרתו-תלמידו אלישע מקבל את אדרתו כסימן למעמדו כיורש.
דמותו של אליהו מופיעה גם מחוץ למקבץ הסיפורים בספרי מלכים על חייו ופועלו. הכוונה לפסוקים בספר מלאכי (ג' 23 – 24):

(23) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (24) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

לפי פסוקים אלה, לאליהו נועד תפקיד חשוב לקראת "יום ה'", המתפרש בדרך כלל כמרכיב של העידן האידאלי שלעתיד לבוא.

אליהו במסורת היהודית הבתר-מקראית

אף על פי שקיימת נימה ביקורתית כלפי אליהו בחלק מדברי חז"ל עליו, הוא בדרך כלל נתפס במסורת היהודית כדמות חיובית ביותר, הפוקדת את עם ישראל לדורותיו, מיטיבה עם העם בשעות צרה, מגלה סודות אל חכמי המשנה והתלמוד והיא שתבשר את ביאת המשיח. גישה זאת באה לידי ביטוי במדרשי חז"ל, בפרשנות היהודית בימי הביניים ובפולקלור, וכן בספרות הדתית הנוצרית והמוסלמית.
ההתייחסות העיקרית אל אליהו במדרשים מתמקדת בתפקידו לעתיד לבוא. תפקיד זה נובע בעיקר מן המסורת שבספר מלאכי ג', הרואה באליהו את מבשר בואו של המשיח. בעקבות התפתחות הרעיון המשיחי בימי בית שני, התחזקה מסורת זו והפכה לתפקידו העיקרי של אליהו.
התקוות המשיחיות הללו הולידו, כנראה, גם תפקיד חשוב נוסף לאליהו: מי שמביא עזרה לנידחי ישראל באשר הם. תכונה זו מודגשת באופן מיוחד באגדות עם יהודיות. פן נוסף של עזרתו של אליהו מתבטא בתפקידו בטקסי ברית המילה, הנלמד גם הוא מתוך אזכור הכינוי "מלאך הברית" במלאכי ג' 1.
עלייתו של אליהו השמיימה (מל"ב ב' 1 – 12) זוכה, באופן מפתיע למדי, לטיפול מועט במדרשים ובפרשנות חז"ל וקיימת נטייה להצניע את הפרשה הזו. רד"ק, למשל, מתפלמס בעיקר עם אותם הפרשנים שסברו כי אליהו נכנס לגן העדן בגופו הגשמי. מדרשים אחדים משווים את עליית אליהו לעלייתו של משה, אך מקורות אחרים מכחישים כליל את דבר עלייתם של השניים. רתיעה זו מסתברת מתוך החשש להפוך כל דמות אנושית, נערצת ככל שתהיה, לדמות שסוגדים לה.

אליהו באמנות היהודית

יש בידינו יצירות אמנות יהודיות שמטפלות בדמות אליהו מתקופת התלמוד ועד העת החדשה; היצירות האלה משקפות גם את הזיקה היהודית הכללית אל אליהו וגם את הלכי הרוח של התקופות השונות. לדוגמה, בין ציורי הקיר של בית הכנסת של דורה אירופוס (244 – 256 לספירה) שרדו שלוש תמונות מסיפורי אליהו, וכנראה היו תמונות נוספות שלא השתמרו.

תמונה אחת עוסקת בסיפור החיית בן הצרפית (מל"א י"ז 17 – 24).
בתמונה זו, האלמנה (בצד שמאל) מוסרת לאליהו את בנה המת. יש לציין כי טשטוש פרצופי השניים ולבושה השחור של האלמנה – מציינים את האבל על מות הילד. במרכז, מחזיק אליהו בילד ועומד לקום מן המיטה לאחר שהחיה את הילד בעזרת ה' (מיוצג באמצעות היד המושטת מלמעלה). ובצד ימין, האלמנה, הפעם לבושה בהידור, מחזיקה בשמחה בבנה החי (וכאן הפרצופים שלה ושל בנה נראים בבירור).

שתי התמונות האחרות שהשתמרו בבית הכנסת של דורה אירופוס עוסקות במעמד הר הכרמל. בתמונה שלפניכם נראים נביאי הבעל עומדים מסביב למזבח שעליו מונח קורבן ללא אש.
המרכיב המיוחד בתמונה זו הוא דמות קטנה העומדת בפתח בחלק התחתון של המזבח, ולרגליה נחש גדול העומד להכיש אותה. מסתבר כי זהו ביטוי חזותי למדרש המספר, כי אדם מבני ישראל שכפר בדת ישראל תכנן להצית אש בעולתם של נביאיי הבעל, אך מזימתו סוכלה על ידי הכשת נחש שנשלח משמים. כדי להדגיש את אוזלת ידם של נביאי הבעל העמיד אותם הצייר בשורות מקבילות וריפה את ידיהם.

התמונה השלישית מדורה אירופוס מתארת בצדה הימני אנשים השופכים מים על הזבח, לפי מצוות אליהו (פסוקים 34 – 35) ובצד שמאל, את הצלחתו של אליהו בהורדת אש משמים, למרות המים.
חוקרי תולדות האמנות סבורים, כי ציורים אלה מבטאים את המקום החשוב של אליהו בתקוות המשיחיות של עם ישראל לגאולה מלחץ הגויים.
חשיבותו של אליהו הנביא בציורי דורה אורופוס מתפרשת בתוך המגמה הכללית הנראית בציורי בית כנסת זה מתקופת התלמוד: תקווה עזה לגאולת עם ישראל ממצבו הנדכא וחזרתו לימי הזוהר, סביב בית המקדש, דוד המלך כמשיח ואליהו הנביא כמבשרו.

גישה אידאולוגית זו עולה מתוך השוואה לגישתו הדרמטית של רמברנדט, המדגישה את עמידתו של אליהו כיחיד מול רבים.

האמנות היהודית המסורתית, מימי הביניים ועד לעת החדשה, מתייחסת בעיקר אל תפקידו של אליהו כמבשר המשיח וכסנדק הרוחני בשעת ברית המילה. דמות המבשר מתוארת במיוחד בהגדות מאוירות כליווי לטקסט התפילה "שפוך חמתך על הגויים".
אולם כפי שאפשר לראות, אין בציור התייחסות לאיבה הקשה נגד העמים המתבטאת בכתוב, אלא בעיקר התייחסות לתקווה הקשורה בבוא המשיח; כאן מתואר אליהו רוכב על חמור, כאשר בני משפחה יהודית רכובים מאחוריו. גם אמנים יהודים מודרניים ציירו את אליהו בדמות זו.

בשתי הדוגמאות להלן, מופיע אליהו כשהוא תוקע בשופר יחד עם המשיח, רכוב על חמורו, וכן ירושלים כזירה לבוא המשיח.
המאייר זיגמונד פורסט מתאר את אליהו בקווים עבים ומודגשים ומגדיל אותו לממדים על-אנושיים, כשהוא מרחף בשמים מעל הדמות המשיחית המיוסרת.
לעומתו, פודוול, בעזרת קווים עדינים ומבנה מעוגל יוצר מראה של חזון, ומקטין את אליהו ומציגו כמלווה הצועד לפני משיח אצילי; דמויות קטנות אלה מצטרפות לסמלים זעירים נוספים כגון אריה וכבש (ישעיה י"א), רימונים וידיים מברכות לשלום. העיקר אצל פודוול הוא שערי ירושלים, שהם מרכיב משני אצל פורסט.
אם כן, שני האמנים נותנים לדמותו של אליהו כמבשר המשיח משמעויות שונות: פורסט, הפליט מפני הנאצים, מבטא את התקווה לקץ יגון הגולה ואילו פודוול, בשנות ה-70 מצפה לעתיד המתאפיין בשלום.

אותו הקטע בהגדה לפסח שימש מקור השראה לאמנים יהודים שיצרו כוסות אליהו, המבטאים בעיקר רגשי הידור ותפארת. אותם הרגשות מתבטאים גם בכיסאות אליהו.
נוכחותו המתמדת של אליהו קשורה גם כן למסורת, שהנביא לא מת אלא נלקח השמימה בעודו בחיים. לפיכך, הוא פוקד את יהודי כל הדורות גם בעת צרה וסכנה וגם בעת שמחה, וגם היום משגיח על יחסי ישראל ואלוהיו, דרך השתתפותו בטקס המכונן של ברית המילה.
השתתפות זו מתבטאת בכיסא אליהו ממכלול רוטשילד, שנוצר באיטליה בימי הרנסנס, בצילום של כיסא אליהו שנבנה בארץ ישראל במאה ה-19.

כיסאו של אליהו
כיסאו של אליהו
מכלול רוטשילד (MS. 180/51): ברית מילה
מכלול רוטשילד (MS. 180/51): ברית מילה

אצל הצייר היהודי המודרני, מרק שאגאל, דמותו של אליהו, כמשגיח על היהודים ומלווה אותם בכל הדורות, מתמזגת בדמות היהודי הנודד: הדמות עם השק והמקל, המרחפת מעל העיירה היהודית ויטבסק, אינה מזוהה; היא עוברת מעל הדרך המושלגת מכיוון כנסייה רוסית מרשימה אל עבר בית גדול, מסוגר וללא חלונות (כנראה בית כנסת). באופן הזה מדגיש הצייר את המצב הפגיע של היהודים בימי ילדותו, שכמוהו – עמדו להיות פליטים. מסתבר, לפיכך, שהדמות המרחפת היא היהודי הנודד, מזדהה הדמות המרחפת שמניפה את ידה בברכה בתור אליהו הנביא (כאן, ללא כל משא אלא בלוויית ספר תורה). בשני המקרים, זוהי דמות המשגיחה על היהודים מלמעלה, על פי המסורת היהודית.
בהשפעת מסורות האמנות הנוצריות, שאליהן נחשף לאחר הגיעו לפריז, צייר שאגאל גם סיפורי אליהו שלא זכו להתייחסות באמנות היהודית, כגון, האכלתו על ידי המלאך ועלייתו השמיימה.

אליהו במסורות הנוצרית ובמסורת המוסלמית

דמותו המקראית והמדרשית של אליהו השפיעה רבות הן על הנצרות והן על האסלאם, אך באופנים שונים מאוד.
מתוך שורשיה ביהדות של ימי בית שני, ספגה הנצרות עניין רב בתפקידו של אליהו כמבשר המשיח. בכמה קטעים מן הברית החדשה משתקפת האמונה כי יוחנן המטביל היה למעשה גלגול של אליהו הנביא. כמו כן, פרשיות שונות מחיי אליהו שפורשו כהטרמות לחיי ישו זכו לעניין רב ולביטויים אמנותיים רבים. למשל, שני הסיפורים על האכלת אליהו בידי שמים במדבר (בנחל כרית ובדרך לחורב) הזכירו לציירים נוצרים את שהייתו של ישו במדבר.

בדמותו של אליהו בסיפורים הללו, מצאה הנצרות הקדומה גם אב טיפוס לנזיר המתבודד במדבר כדי להתרחק מגשמיות היישוב.
החסד האלוהי שלו זכה איש האלהים דווקא במדבר קסם לאמנים נוצרים בכל הדורות.
הצייר דירק באוטס דמיין בשנת 1464 נוף מאוד לא הולנדי כרקע להאכלת אליהו על ידי מלאך, סיפור שהתפרש במסורת הנוצרית כהטרמה ל'סעודה הקדושה' (הטקס המרכזי בפולחן הנוצרי, שנוסד על ידי ישו בסעודה האחרונה שלו).
צייר אמריקני בלתי ידוע מן המאה ה-19 תיאר את אליהו החסון – אבטיפוס החלוץ הבודד – ניזון בחיק הטבע, הנראה אמריקני למדי.

העורבים מכלכלים את אליהו
העורבים מכלכלים את אליהו
תמונת המזבח של המנחה הקדושה: אליהו הנביא במדבר
תמונת המזבח של המנחה הקדושה: אליהו הנביא במדבר

באוטס דירק

אל שני הסיפורים האלה מצטרף סיפור האכלת אליהו בידי האלמנה בצרפת (מל"א י"ז).  בדף מאויר זה מתנ"ך הדוכס מאלבה, מתוארים שני האירועים יחד.

תנ"ך הדוכס מאלבה: עורבים מכלכלים את אליהו; האלמנה בצרפת ובנה
תנ"ך הדוכס מאלבה: עורבים מכלכלים את אליהו; האלמנה בצרפת ובנה

בימי הביניים אחדים מציורי המפגש עם האלמנה בצרפת מבטאים את הפרשנות הנוצרית הרואה בה ובבנה הטרמות למריה הקדושה ולישו.
נראה כי אמנים אלה ציירו את הסיפור על פי פרשנותו של אוגוסטינוס הקדוש למל"א י"ז 12 ("…וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים") ,ולפיה רומז הכתוב לשני קורות העץ של צלבו של ישו.  ציירים אחרים מדגישים את רחמנותה של האלמנה או את חסדו של אליהו במעשה הנס.
כמו כן, החייאת הילד של האלמנה הושוותה לתחיית אלעזר (יוחנן י"א 41 – 44).

צלב סנט-אומר: אליהו פוגש את האלמנה מצרפת
צלב סנט-אומר: אליהו פוגש את האלמנה מצרפת
תמונות טיפולוגיות על תחיית ישו (M.649
תמונות טיפולוגיות על תחיית ישו (M.649
ביבליית העניים (10a15
ביבליית העניים (10a15

גם סיפור עלייתו של אליהו השמיימה (מל"ב ב' 1 – 12) זכה לעתים קרובות להתייחסות אצל אמנים נוצרים. כפי שכבר ראינו, סיפור זה גרם לאי נחת בקרב יהודים רבים; אך בנצרות, התפרש סיפור העלייה השמיימה שוב כהטרמה לעלייתו של ישו השמיימה לאחר מותו (מרקוס ט"ז 14 – 19) וכבטוי לתחיית המתים בכלל.
בהתאם לכך, בארון מתים נוצרי קדום מופיע סיפור עלייתו של אליהו. בתמונה – הנביא נראה עומד במרכבת האש ומניף את אדרתו, ואילו יורשו אלישע עומד למטה ולשמאלו, בציפייה ובהערצה.

גם בקוראן מופיע אליהו כמטרים, הפעם למוחמד. אך שם מודגש הדמיון בתפקידו כנביא שהתנגש עם עם קשה עורף וזכה, על כן, להוקרה אלוהית. מלבד זאת, מתמזג אליהו בדמות האגדתית של אל-חאדר. הפרשנות המוסלמית מזהה קדוש זה כדמות בקוראן, המלמדת את משה רבנו "הצנע לכת", ומתאפיינת בעיקר ביכולת להופיע ולהיעלם להרף עין ובחיי אלמוות. על כן, מסורות מוסלמיות מאוחרות, ספרותיות ומקומיות, מיזגו את שתי הדמויות הללו יחד.
באמנות המוסלמית, מופיע אליהו בעיקר בתמונה באחת מן האגדות המוסלמיות המאוחרות.
בתמונה, נראים אליהו ואל חאדר יחד מגלים את "מעין החיים". לסיפור זה יש שורשים מסובכים מאוד באגדות יהודיות, מוסלמיות ונוצריות של ימי הביניים; אך העיקר בו האמונה, כי אליהו זכה לחיי נצח.
לסיכום, דמותו של אליהו הנביא באמנות בכלל משקפת בעיקר את האמונה כי כ"איש אלוהים" הוא זכה לחיי אלמוות ועל כן מהווה מוקד לתקוות גאולה גשמית ורוחנית גם יחד.

ספר מלאכי פרק ג

(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

(כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

בן סירא מח (א) כאש מתלקחת פרץ אליהו הנביא ודבריו כלפידים בוערים. (ב) הפקיד עלימו רעב, ובקנאתו לאלוהיו המעיטם. (ג) בדבר ה' עצר את השמים, ושלוש פעמים הוריד אש מהם. (ד) מה גדלת אליהו במופתים, ומי ידמה לך ביקר. (ה) ברוח ה' מת החיית, ומירכתי שאול העליתהו. (ו) מלכים ונסיכים הורדת מכיסאם, ומשפטי ה' ידעת מסיני וחורב. (ז) נסכת מלכים לרדות בעם, ונביאים הקימות תחתיך. (ח) בסער עלית שמימה, וברכב אש נשאת מרום. (ט) כעת הוכנת לעשות שפטים, ולהשיב אף ה' טרם הותכו. (י) והשיבות שבטי בני יעקב, ולב בנים על אבותם. (יא) אשרי כל רואיך ואשר נמו באהבתך שנתם, כי חיה נחיה כולנו. (יב) בהילקח אליהו בסערה, צלחה רוח ה' על אלישע. (יג) מימיו לא נשא פני מושל, ואיש לא משל ברוחו. (יד) לבו יצוק בל ימוט, ועוד בקברו רוחו מתנבא. (טו) בחייו נתן מופתים, ועוד במותו הפליא לעשות.

קדמוניות המקרא מ"ח

בעת ההיא נטה פינחס למות ויאמר לו ה': הנה עברתָ מאה ועשרים שנה אשר קבעתי לכל-אדם. ועתה קום ולך מפה ושכֹן בהר דָנַבֵּן ושב שם שנים רבות ואני אצוה את-נשרִי ויכלכלך שם ולא תרד אל בני-אדם עד אשר תגיע העת למען תנֻסה בעת ההיא ואז תסגֹר את-השמים ובפיך יפָּתֵחו. ואחרי-כן תִנָשֵא אל המקום אשר אליו נשאו אשר קדמוך ותהיה שם עד אשר אזכֹר את-העולם.

תרגום יונתן על שמות פרק ו פסוק יח

(יח) ובנוי דקהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיוי דקהת חסידא מאה ותלתין ותלת שנין חייא עד דחמא ית פינחס הוא אליהו כהנא רבא דעתיד למשתלחא לגלותא דישראל בסוף יומיא:

ובני קהת – עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חיי קהת החסיד מאה ושלושים ושלש שנים וחי עד שראה את פינחס הוא אליהו הכהן הגדול אשר עתיד להישלח אל גלות ישראל בסוף הימים.

תנא דבי אליהו רבה פרק יח

פעם אחת היו רבותינו ושאר חכמים יושבין בבית המדרש והיו חולקים זה עם זה ואמרו, מהיכן אליהו בא? זה אומר מזרעה של רחל וזה אומר מזרעה של לאה

עד שהן חולקין זה עם זה, באתי אליהן ועמדתי לפניהן ואמרתי להן רבותי

אין אני בא אלא מזרעה של רחל

ואמרו לי תן סימן לדבריך

אמרתי להן ולא כתיב ביוחסין של שבט בנימין (ד"ה א ח) ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם.

ואמרו לי ולא כהן אתה ולא כך אמרת לאשה האלמנה (מ"א יז) אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה?

אמרתי להן אותו תינוק בן יוסף היה ורמז רמזתי לעולם שאני יורד תחלה לבבל ואח"כ יבא בן דוד.

מדרש דברים רבה (ליברמן) פרק יא פסקה ב

כדבר אפרים רתת (הושע י"ג א'), אז"ל: דבר זה לא נבא הנביא אלא על חיאל, שהיה אדם גדול ועשיר והיה אביו משבט אפרים. וכשראה מעשה אחאב אשר הסיתה אותו איזבל בת אתבעל אשתו, אז כפר בהקב"ה ובתורת משה ובנה ומסר עצמו לע"ז, שעשתה איזבל בראש הר הכרמל, כדי להכעיס לאליהו, שהיה מתפלל לפני השם בהר הכרמל. וכשבא אליהו לפני אחאב לבחון נביאי הבעל וכהני הבמות, ונביאי הבעל יודעים שלא היה יכולת הבעל להוציא אש מאליו, מה עשה חיאל? עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, 'התחזקו ועמדו נגד אליהו ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש.' מה עשה? לקח שני אבנים בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי הבעל – מפני שהיה חלול – והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמר לפניו, 'רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית. ועכשיו אני מבקש ממך שגאית אותו רשע במעי הבעל.' מיד צוה הקב"ה לנחש ונשכו בעקבו ומת. וזש"ה: אם יחבאו בראש הר הכרמל (עמוס ט' 3) וכו':

מדרש במדבר רבה פרשה יב פסקה יא

מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ (משלי ל 4).

מי עלה שמים? זה אליהו דכתיב ביה ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים ב ב).

וירד? רד אותו אל תירא (מלכים ב א).

מי אסף רוח בחפניו? חי ה' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו'

(מלכים א יז).

מי צרר מים בשמלה? ויקח אליהו את אדרתו וגו' (מלכים ב ב).

מי הקים כל אפסי ארץ? ויאמר אליהו ראי חי בנך (מלכים א יז).

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ה/א

ותניא רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.

ולא ירדה שכינה למטה – והכתיב וירד ה' על הר סיני? למעלה מעשרה טפחים.

והכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים? למעלה מעשרה טפחים.

ולא עלו משה ואליהו למרום – והכתיב ומשה עלה אל האלהים? למטה מעשרה.

והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים? למטה מעשרה.

תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב/א – ב – תרגום עברי

אמר [אלכסנדרוס מוקדון] להם [לחכמי הנגב] אני רוצה ללכת לאפריקה.

אמרו לו, אינך יכול ללכת לשם, כי מפסיקים הרי חושך.

אמר להם, שלא אלך אי-אפשר; אינני שואל אתכם אלא מה אעשה?

אמרו לו, קח חמורים לובים שהולכים בחושך והבא חבלים וקשור אותם בקצה הזה, ובחזרתך החזק בהם ותבא למקומך.

עשה כך והלך והגיע לעיר שכולה נשים. ביקש לנהל מלחמה נגדן.

אמרו לו, אם תהרוג אותנו, יאמרו, הרג נשים; ואם נהרוג אותך, יאמרו זהו מלך שהרגו אותו נשים.

אמר להן, תנו לי לחם. הביאו לו לחם של זהב על שולחן של זהב.

אמר להן, איך אפשר לאכול לחם של זהב?

אמרו לו, שמא לחם בקשת? אין לחם במדינתך, שקמת ובאת לכאן?

כאשר יצא, בא וכתב על שער העיר: אני אלכסנדר מוקדון היה שוטה עד שבאתי לעיר הנשים של אפריקה, ומנשים למדתי עצה.

כאשר קם והלך, ישב ליד מעיין אחת ואכל לחם והיו בידיו דגים מלוחים. כאשר שטפו אותם, התחילו להדיף ריח [של דגים חיים]. אמר, מסתבר כי מעיין זו באה מגן עדן.

זהר חדש מדרש רות מאמר ויען ה' את איוב מן הסערה

והא כתיב, ויעל אליהו בסערה השמים. רבי נחמיה ורבי יהודה אמרי, כשהעלה הקב"ה אליהו לרקיע, עמד מלאך המות כנגדו. אמר ליה הקב"ה, ע"מ כך בראתי שמים, שיעלה אליהו לשם. אמר ליה מלאך המות, רבש"ע, עכשיו יהיה פתחון פה לבריות. אמר ליה הקב"ה, אין זה כשאר בריות, ויכול הוא להעביר אותך מן העולם, ואינך יודע כחו. אמר ליה, רבש"ע, תן לי רשות, וארד אליו. אמר ליה רד, מיד ירד. כיון שראה אותו אליהו, הכריחו תחת רגליו, וביקש להעבירו מן העולם, ולא נתן לו הקב"ה רשות. מיד כפף אותו תחתיו, ועלה לשמים. דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.

רד"ק על מלכים ב פרק ב

(1) בסערה – בקמץ חטף הסמ"ך אמר בסער' ולא אמר כן למט' אלא רכב אש וסוסי אש רוח סער' הי' עמהם כמו שאמר ויעל אליהו בסערה אלא הנרא' לאלישע אמר רכב אש וסוסי אש אבל הרוח אינ' נראית ורוח הסער' העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלת' אותו ברצון האל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנ' ומה שנרא' רכב אש וסוסי אש לאלישע להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ודעת המונינו גם חכמינו כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו כמו שהי' אדם הראשון קודם שחטא וכן הכניס חנוך שם, ובדרש כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן:

(11) ויעל אליהו בסערה – כמו שפירשנו ופירוש השמים לענין הגוף האוירי כמו אשר תעוף בשמים ולענין הרוח השמים העליונים עם המלאכים שיכנו להם השמים כמו הללו את ה' מן השמים ואליהו נעשה רוחני והגוף כלה באש העליוני ושב כל יסוד אל יסודו

מתי י"ז

9 וּבְרִדְתָּם מִן־הָהָר צִוָּה עֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ לֵאמֹר לֹא תַגִּידוּ לְאִישׁ אֶת־דְּבַר הַמַּרְאֶה עַד אִם־קָם בֶּן־הָאָדָם מֵעִם הַמֵּתִים׃ 10 וַיִּשְׁאָלֻהוּ תַלְמִידָיו לֵאמֹר מַה־זֶּה אֹמְרִים הַסּוֹפְרִים אֵלִיָּהוּ בּוֹא יָבוֹא בָּרִאשׁוֹנָה׃ 11 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אָכֵן אֵלִיָּהוּ יָבֹא (בָרִאשׁוֹנָה) וְהֵשִׁיב אֶת־הַכֹּל׃ 12 אֲבָל אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אֵלִיָּהוּ כְּבָר בָּא וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיַּעֲשׂוֹּ־בוֹ כִּרְצוֹנָם וְכֵן גַּם־בֶּן־הָאָדָם יְעֻנֶּה עַל־יָדָם׃ 13 אָז הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים כִּי עַל־יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל דִּבֶּר אֲלֵיהֶם׃

יוחנן א'

19 וְזֹאת עֵדוּת יוֹחָנָן בִּשְׁלֹחַ הַיְּהוּדִים כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מִירוּשָׁלָיִם לִשְׁאֹל אֹתוֹ מִי אָתָּה׃ 20 וְהוּא הוֹדָה וְלֹא כִחֵשׁ וַיּוֹדֶה לֵאמֹר לֹא הַמָּשִׁיחַ אָנִי׃ 21 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וּמִי אָתָּה הַאֵלִיָּהוּ אָתָּה וַיֹּאמֶר אֵינֶנִּי הַאַתָּה הַנָּבִיא וַיַּעַן לֹא׃ 22 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מִי־זֶה אָתָּה לְמַעַן נָשִׁיב אֶת־שֹׁלְחֵינוּ דָּבָר מַה־תּאֹמַר לְנַפְשֶׁךָ׃ 23 וַיֹּאמֶר אֲנִי קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר פַּנוּ דֶּרֶך יְהוָֹה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא׃ 24 וְהַשְּׁלוּחִים בָּאוּ מִן־הַפְּרוּשִׁים׃ 25 וַיִּשְׁאָלֻהוּ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַדּוּעַ אֵפוֹא מַטְבִּיל אָתָּה אִם־אֵינְךָ הַמָּשִׁיחַ וְלֹא אֵלִיָּהוּ וְלֹא הַנָּבִיא׃ 26 וַיַּעַן אֹתָם יוֹחָנָן וַיֹּאמֶר אָנֹכִי מַטְבִּיל בַּמָּיִם וּבְתוֹכֲכֶם עוֹמֵד אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אֹתוֹ׃ 27 הוּא הַבָּא אַחֲרַי אֲשֶׁר הָיָה לְפָנָי וַאֲנִי נְקַלּתִי מֵהַתִּיר שְׁרוֹךְ נְעָלָיו׃ 28 וְזֹאת הָיְתָה בְּבֵית אֳנְיָה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר יוֹחָנָן מַטְבִּיל שָׁם׃

אגוסטינוס, נגד פאוסטוס, ספר י"ב, 34

בעת הרעב, כלכלו עורבים את אליהו בלחם בבוקר ובבשר בערב; אך המניכאים אינם מבחינים בכך את המשיח, אשר כאילו רעב לישועתנו, ואשר אליו באים חוטאים בוידוי, שכעת ניזונים מפירות הרוח אך באחרית הימים (כלומר בערוב היום) יזכו גם לתחיית הגוף. אליהו נשלח להיות ניזון ע"י אשה מעם אחר, אשר בקשה לקושש שני עצים לפני מותה, אשר רומזים לשתי קורות עץ הצלב.

קוראן י"ח 60 – 70

משה אמר לנערו, לא אשקוט עד אם אגיע אל מפגש שני הימים, אפילו אלך עידן ועידנים. כאשר הגיעו אל המפגש, שכחו את הדג [המלוח] אשר נשאו עמם (כצידה לדרך), והוא עשה את דרכו אל הים וחמק מבעד למחילה. כאשר עברו שניהם מן המקום ההוא והלאה, אמר לנערו, התקן לנו ארוחה, כי הוגיענו המסע. אמר (הנער), הראית? בעת שנחנו ליד הסלע, שכחתי את הדג. אין זאת כי השטן הוא שהכיח את זכרו ממני. הוא עשה דרכו אל הים באורח פלא. אמר (משה), זה הדבר אשר נחפש! אז פנו לאחור ושבו על עקביהם. השניים מצאו את אחד מעבדינו אשר פרשנו עליו רחמים מאתנו ולימדנוהו דעת מפלנינו. אמר לו משה, האוכל לבוא בעקבותיך למען תורני בינה מאשר לימודך? אמר, לא תוכל להאריך רוחך עמי, כי כיצד תאריך רוחך עם דבר אשר לא תדענו לפרטיו? אמר (משה), אם ירצה אלוהים, תמצא כי מיטיב אני להאריך רוחי, ולא אמרֶה את פיך. אמר, אם תבוא בעקבותי, אל תשאלני דבר, עד אם אזכירנו לך בעצמי.

קוראן ל"ז 123 – 132

אליהו היה בשליחים. הוא אמר לבני עמו, מדוע אינכם יראים? כלום תפנו בתפילה אל הבעל ותעזבו את הטוב שבבוראים, את אלוהים ריבונכם וריבון אבותיכם הקדמונים? הם הכחישו את אזהרותיו, על כן היו במובאים (אל הדין), אבל לא כן עבדי אלוהים ברי הלבב, והותרנו לו זכר בדורות הבאים: ברכת שלום על אליהו, כך נגמול למיטיבים. הוא היה בעבדינו המאמינים.

יוחנן י"א

41 וישאו את-האבן אשר המת הושם שם וישוע נשא את-עיניו למרום ויאמר אודך אבי כי עניתני: 42 ואני ידעתי כי תענני תמיד ואולם בעבור העם הזה אשר סביבותי דברתי למען יאמינו בי כי אתה שלחתני: 43 ויהי ככלותו לדבר ויקרא בקול גדול לעזר קום צא: 44 ויצא המת וידיו ורגליו כרוכת בתכריכין ופניו לוטים בסודר ויאמר אליהם ישוע התירו אתו וילך לדרכו: